שעת אכילה – שעת מלחמה

באכילה ובשתיה תלויים תילי תילים של הלכות. הן בנוגע לכשרות המאכלים: הלכות שחיטה, מליחה, בישול, בשר בחלב, תולעים ותרומות ומעשרות, והן הלכות סעודה בנוגע לאכילה עצמה: נטילת ידיים, ברכות ראשונות, ברכת המזון ועוד.

הנביא יחזקאל מתייחס לכל ענין הסעודה כאל זמן מרומם ביותר. כלשון הפסוק: "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ד'" ידועים גם דברי חז"ל שבזמן שבית המקדש היה קיים, המזבח מכפר, "ועכשיו שולחנו של אדם מכפר" ובימינו האכילה עשויה להיות כקרבנות.

מול ההזדמנות לקדושה ולהתעלות, קיים גם הסיכון בשעת האכילה. "שעת אכילה – שעת מלחמה", כלשון הזוה"ק, וכלשון המדרש: "כל מקום שיש שם אכילה ושתיה, השטן מקטרג". זו הסיבה לכך שחז"ל תיקנו לשים על השולחן מלח לשמירה וכן אמרו חז"ל: "מלי כריסיה זני בישי", מילוי הכרס גורם לאדם לחטאים רעים.

אין לנו כל קצה של מושג בחטא אדם הראשון אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובפשטות הפסוקים, כל חטא עץ הדעת וכל ענין קללות אדם וחוה והמיתה שנגזרה עליו, נגרמו בעקבות אכילת דבר שנאסר עליו. גם בן סורר ומורה נהרג בעוון ריבוי אכילה ושתיה, משום שיש חשש שכשיגדל, ילסטם את הבריות ויהרגם כדי למלא תאוותו.

 

היתרון והחיסרון

 

במאמרי חז"ל רבים ובספרי המוסר והחסידות ניתן למצוא עיסוק רב בענין שני הקטבים המנוגדים הללו. מצד אחד כמה גדול ענין האכילה שיש בו אפשרות להעלות את כל הכוחות והניצוצות הטמונים בדומם, בצומח ובחי. הכוח שמקבלים מן המזון מנוצל לעבודת ד', וכך הריהם מתעלים. כוס מים לא תוכל להתפלל ומלפפון לא יוכל להבין תוספות, דג אינו מניח תפילין ותרנגול יתבונן בנרות חנוכה כתרנגול בבני אדם… רק כשיהודי אוכל מאכלים אלו כמו יהודי, הם יכולים להגיע להגשמה עצמית – המאכל נהפך לאנרגיה, שבכוחה מקיימים מצוות, כך ורק כך יש גם להם חלק בעבודת ד'!

מצד שני החי, הצומח והדומם הם במדרגה פחותה מן האדם. אם אדם מפריז באכילה, אפילו במאכלים כשרים למהדרין, הוא מגביר אצלו את הכוח הגשמי והבהמי, ועלול לרדת במדרגתו.

ניתן להמחיש זאת על ידי התבוננות במרכיבי האדם. מי שמרבה באכילת בשר, הרי שגופו מלא בכוח שבעבר הלא רחוק היה כבש, פרה או תרנגול, ואדם שחמישים אחוזים מישותו מורכבים מפרה או מחלב, איזה חשק לתפילה ולתורה יכול הוא לקבל מחלקים אלו שבגופו?

חז"ל הזהירונו "עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו של אדם, יתפלל שלא יכנסו מעדנים"… חשוב להיזהר ולשמור שהאדם יישאר נזר הבריאה שנברא בצלם אלקים, ולא שיהפוך ח"ו לבע"ח בדמות אדם!

 

כשרות למאכל?!

 

מאכלות אסורות או מאכלים שכשרותם מוטלת בספק, לא רק שהם מגבירים את חלק הגוף על הנפש, אלא גם מטמטמים את הנפש. כל מה שהתורה אסרה על האדם – הרי זה לטובתו.

המאכלים האסורים לנו באכילה – עשויים ליצור באוכלים מהם כוחות רעים שנמצאים במאכלים אלו. אין בתורה שום חיה טורפת שמותרת באכילה, כדי שלא תכנס לגופנו האכזריות הקיימת בבעלי חיים אלו. גם השקצים והרמשים, הנבלות והטריפות, הריהם מאוסים על כל אדם מן הישוב, ולפיכך נאסרו באכילה כדי שלא לגרום להיווצרות של כוחות מאוסים ושפלים אלו. זהו הפשט הפשוט של האסור "ונטמתם בם", שאכילת דברים אסורים אלו גורמת לטמטום ולירידה נוראה אצל מי שאוכל מהם.

אין מי ששומר תורה ומצוות ומסוגל לאכול מאכלות אסורות, אולם יש מי שקורא לעצמו שומר תומ"צ ויחד עם זאת מתיר לעצמו לאכול גם דברים שכשרותם מפוקפקת.

לטענתם, הרב שהכשיר את המסעדה או את המעדן המסוים שחשקה נפשם בו הריהו מוסמך לכך, ומגוחך יותר לשמוע את סברת הכרס שלהם: אם המאכל אסור – הרי זה באשמת הרב האחראי על ה"הכשר", העוון – עליו, ואני – שלום עלי נפשי!

אם יגישו לאנשים אלו מאכל שיש סיכוי שיש בו חיידק הסלמונלה, אחוז מסוים של חומר רעיל או ח"ו מסרטן, אולם יש רופא עלום שם ומפוקפק ("סנדלר" בלשון העם) שמאשר שהחומר הלזה אינו רעיל ואינו מסרטן, האם הם יסתמכו על האישור וישליכו את כל האחריות על אותו רופא שרלטן, או שיימנעו מלאכול?!

מאכל עם הכשר מפוקפק הוא בגדר חשש של "ונטמטם", מי שיאכלנו – יתכן שימצא עצמו אטום לתורה וליראה, וכל זה בגלל איזשהו שוקולד מכשרות מפוקפקת או טוסט מקיוסק מסוים שלא בטוח שהקפידו בו על דיני בשר וחלב, האם שווה הדבר? אין הצר שווה בנזק המלך, הנאה רגעית במספר ס"מ מהשפתיים ועד החיך, מול קלקול נצחי שקשה לתקן?

יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה. הוא נכנס אינספור פעמים לקדש הקדשים, ובסוף ימיו נהפך ר"ל לצדוקי. והדבר הוא פלא, איך אדם ירד מדרגה כזו עד לדיוטא תחתונה? וה"אור החיים" הקדוש מתרץ בשם האר"י ז"ל שבילדותו אכל מאכל שלא היה כשר, והטמטום השפיע עליו בגיל שמונים! והדברים נוראים ומייראים, הקלקול אינו משפיע תמיד מיד, לפעמים רק לאחר עשרות שנים, מציף את האדם גל של קרירות לעבודת ה', והכל בגלל מאכל של איסור, או של ספק איסור.

לכן חובה על האדם להגביל עצמו. יש לקבוע מאיזה כשרויות הוא אוכל מאכלים, ולהתנזר ממאכלים אחרים, וצריך לעמוד על כך כצוק איתן, כי בנפשו הדבר. בהמשך כדאי לעבוד גם על תאוות האכילה בדברים המותרים, כדי שלא להפוך לנבל ברשות התורה, כדברי הרמב"ן הידועים בפרשת קדושים שאדם המרבה באכילת המותרות עלול להגיע לדרגת בן סורר ומורה.

 

סייגים לקדושה – למעשה

 

חסידים ואנשי מעשה הציבו לעצמם גדרות בענין. אין צורך ולא כדאי לקחת את כל הגדרים יחד, אך חשוב לאמץ גדר או מנהג, להתרגל בו ולהמשיך לעלות בקודש.

  • המתנה בישוב הדעת ולא להיטות ומרוץ אל הצלחת – בשם הרה"ק והחוזה מלובלין זיע"א מקובל שיש להקפיד להמתין לפני האוכל דקה או שתיים. כדאי לקבוע זמן קצוב, ולאחר שהכל מוכן לסעודה לשבת ולהמתין בסבלנות ורק אחר כך להתחיל לאכול.
  • היו חסידים שנהגו בהנהגה מיוחדת במינה: עבודה על תאוות האכילה דווקא על ידי האכילה! לאכול הכל בלי שום הבדל בין מה שערב, אהוב וטעים לבין מה שלא. לאכול את מה שמוכן בלי טעם והעדפה אישית. הנהגה קשה ומענינת זו (המובאת בשם החסיד רבי לייבל קוטנר ז"ל) היא בעלת עומק מיוחד ומרגילה את האדם לשלוט על המאכל, ולא שהמאכל ישלוט בו.
  • מאכלים המיועדים לזמנים מיוחדים – ראוי לכל אחד להגדיר מאכלים מיוחדים שמהם אוכלים רק בשבת וביו"ט או בסעודת מצוה. בפרט בחורים צעירים זקוקים להגבלה של אכילת ממתקים רק בשבת או בדיעבד בזמן מסוים ביום (ולא לנשנש כל היום כתינוק בן יומו…).
  • לא לסיים עד הסוף! – הנהגה חשובה ומיוחדת היא להשאיר קצת מכל מאכל. היא קשה לביצוע, כי דווקא כשהכל כמעט נגמר – התאווה מתגברת, אולם אז – כשמשאירים מעט, שוברים את התאוה ושולטים עליה, לא ללקק את הצלחת – זו דרך לשליטה מוצלחת.
  • לקבוע כמויות מראש בלי חריגות – אצל חסידים נפוצה המימרא "נאך – איז ביי א אנדערע סעודה". העיקרון הוא להתבונן ולתכנן את הסעודה את הכמות הנדרשת ולהכין אותה ולא לקחת תוספת. ההרגל לקחת עוד קצת אינו נובע מרעב אלא מתאוה שמעבר לצורך. גדרים אלו הם לא בשמים, ואינם בגדר תענית וסיגופים מיותרים ומזיקים, זו הדרך לאכול הכל, אך לאכול כמו שצריך.

לסיום הענין כדאי לעיין בווארט נפלא מאת הרה"ק מהר"א מבעלזא, בברכת מעין שלוש אומרים "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", ובברכת המזון אין בקשה כזו, משום שבאכילת פת יש כמה מצוות לפני הסעודה: נטילת ידיים וברכות, והן מסייעות לאדם שלא להתגשם בעת האכילה, אך באכילת פירות או מזונות אין הכנה כזו, ולכן יש חשש להגברת הגשמיות. זו הסיבה לברכה המיוחדת שתיקנו, ואנו מבקשים במיוחד על כך שנזכה לאכול ולברך בקדושה ובטהרה, אכי"ר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן