הקושי להתייעץ ולדבר על קשיים נובע בעיקרו מגאווה מסוימת. לא נעים שהאחרים ידעו על החולשות ועל החסרונות, וזו טעות בסיסית, שכן אין אנשים מושלמים בעולמנו. המושלמים נמצאים בעולם העליון, ומי שנמצא כאן, בידוע שעדיין עליו להשלים ולתקן משהו. הבושה הגדולה היא למי שהוא בעל חסרונות ומדמה לעצמו שאחרים חושבים שהוא כליל השלימות.
הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק זיע"א היה נוהג בכל שבוע לצאת בבוקר יום א' לדרכו לפעול ולעשות נפשות לד' ולתורתו. לקראת שבת היה הרבי חוזר לביתו.
באחת הפעמים יצא כרגיל ביום ראשון לדרכו, אך לאחר שעות ספורות חזר לביתו, נסער מאוד. מיד כשנכנס לביתו הסתגר בחדרו, מבלי שידעו בני הבית על מה ולמה הסער הגדול הלזה. משנקפו השעות, והרבי עדיין שרוי היה באותו מצב, הוחלט לשלוח את בנו רבי אלעזר אל הקודש פנימה, כדי לברר את הענין.
כשפתח רבי אלעזר את הדלת ראה את אביו צועד בחדרו הלוך ושוב אפוף מחשבות והרהורים, תוך שהוא ממלמל לעצמו נוגות: "די פאסטעך איז מעכב די גאולה". המשמעות היומיומית של פאסטעך היא רועה צאן, הרועה מעכב את הגאולה.
רבי אלעזר אזר עוז ושאל את אביו הגדול, מיהו הפאסטעך הזה שהגאולה מתעכבת בגינו. סיפר לו רבי אלימלך שכאשר הגיע באותו בוקר לעיירה פלונית קלטה אזנו שיחתם של שני אברכים, בני עליה ודורשי ד'.
אחד האברכים אמר כי הוא משתוקק לנסוע לליז'ענסק לשמוע את דבר ד'. החזיר לו חברו: "ומי מעכב בעדך?" נענה הראשון במורך: "אינני יודע מה יאמרו על כך בעיירה"…
על כך יצא הסער, ולפיכך רבי אלימלך נרעש ונבהל. ל"פאסטעך" יש משמעות נוספת של מתאים, הולם.
ה"פאסטעך" – המתאים או לא מתאים, זה מעכב את הגאולה. כשעושים שיקולים של פאסטעך ומה יאמרו הבריות בנוגע לעבודת ד' עלולה כל חלקה טובה להיהרס.
ה"פאסטעך" הזה עלול לעכב גם גאולה פרטית של אדם. העובדה היא שאין כל בושה להיות בעל חסרונות, אלא הבושה היא בהזנחתם ובבריחה מטיפול ומהתמודדות. מי שיודע שאין שלמות, יכול לחיות בשלום עם העובדה שיש לו חסרון או בעיה ויוקל עליו ללכת להתייעץ ולטפל בהם.
