מאכלות אסורות או מאכלים שכשרותם מוטלת בספק, לא רק שהם מגבירים את חלק הגוף על הנפש, אלא גם מטמטמים את הנפש. כל מה שהתורה אסרה על האדם – הרי זה לטובתו.
המאכלים האסורים לנו באכילה – עשויים ליצור באוכלים מהם כוחות רעים שנמצאים במאכלים אלו. אין בתורה שום חיה טורפת שמותרת באכילה, כדי שלא תכנס לגופנו האכזריות הקיימת בבעלי חיים אלו. גם השקצים והרמשים, הנבלות והטריפות, הרי הם מאוסים על כל אדם מן הישוב ולפיכך נאסרו באכילה כדי שלא לגרום להיווצרות של כוחות מאוסים ושפלים אלו. זהו הפשט הפשוט של האיסור "ונטמתם בם", שאכילת דברים אסורים אלו גורמת לטמטום ולירידה נוראה אצל מי שאוכל מהם.
***
אין מי ששומר תורה ומצוות ומסוגל לאכול מאכלות אסורות, אולם יש מי שקורא לעצמו שומר תומ"צ ויחד עם זאת מתיר לעצמו לאכול גם דברים שכשרותן מפוקפקת.
לטענתם הרב שהכשיר את המסעדה או את המעדן המסוים שחשקה נפשם בו, הריהו מוסמך לכך. מגוחך יותר לשמוע את סברת הכרס שלהם: אם המאכל אסור – הרי זה באשמת הרב האחראי על ה"הכשר", העוון – עליו, ואני – שלום עלי נפשי!
אם יגישו לאנשים אלו מאכל שיש סיכוי שיש בו חיידק הסלמונלה, אחוז מסוים של חומר רעיל או ח"ו מסרטן, אולם יש רופא עלום שם ומפוקפק ("סנדלר" בלשון העם) שמאשר שהחומר הלזה אינו רעיל ואינו מסרטן, האם הם יסתמכו על האישור וישליכו את כל האחריות על אותו רופא שרלטן, או שיימנעו מלאכול?!
מאכל עם הכשר מפוקפק הוא בגדר חשש של "ונטמטם", מי שיאכלנו – יתכן שימצא עצמו אטום לתורה וליראה, וכל זה בגלל איזשהו שוקולד מכשרות מפוקפקת או טוסט מקיוסק מסוים שלא בטוח שהקפידו בו על דיני בשר וחלב, האם שווה הדבר? אין הצר שווה בנזק המלך, הנאה רגעית במספר ס"מ מהשפתיים ועד החיך, מול קלקול נצחי שקשה לתקן?
לכן חובה על האדם להגביל עצמו. יש לקבוע מאיזה כשרויות הוא אוכל מאכלים, ולהתנזר ממאכלים אחרים וצריך לעמוד על כך כצוק איתן, כי בנפשו הדבר. בהמשך כדאי לעבוד גם על תאוות האכילה בדברים המותרים, כדי שלא להפוך לנבל ברשות התורה, כדברי הרמב"ן הידועים בפרשת קדושים שאדם המרבה באכילת המותרות עלול להגיע לדרגת בן סורר ומורה.
***
חסידים ואנשי מעשה הציבו לעצמם גדרות בענין. אין צורך ולא כדאי לקחת את כל הגדרים יחד, אך חשוב לאמץ גדר או מנהג, להתרגל בו ולהמשיך לעלות בקודש.
המתנה בישוב הדעת ולא להיטות ומרוץ אל הצלחת – בשם הרה"ק והחוזה מלובלין זיע"א מקובל שיש להקפיד להמתין לפני האוכל דקה או שתיים. כדאי לקבוע זמן קצוב, ולאחר שהכל מוכן לסעודה לשבת ולהמתין בסבלנות ורק אחר כך להתחיל לאכול.
היו חסידים שנהגו בהנהגה מיוחדת במינה: עבודה על תאוות האכילה דווקא על-ידי האכילה! לאכול הכל בלי שום הבדל בין מה שערב, אהוב וטעים לבין מה שלא. לאכול את מה שמוכן בלי טעם והעדפה אישית. הנהגה קשה ומעניינת זו (המובאת בשם החסיד רבי לייבל קוטנר זצ"ל), היא בעלת עומק מיוחד ומרגילה את האדם לשלוט על המאכל, ולא שהמאכל ישלוט בו.
מאכלים המיועדים לזמנים מיוחדים – ראוי לכל אחד להגדיר מאכלים מיוחדים שמהם אוכלים רק בשבת וביום טוב או בסעודת מצוה. בפרט בחורים צעירים זקוקים להגבלה של אכילת ממתקים רק בשבת או בדיעבד בזמן מסוים ביום (ולא לנשנש כל היום כתינוק בן יומו…).
לא לסיים עד הסוף! – הנהגה חשובה ומיוחדת היא להשאיר קצת מכל מאכל. היא קשה לביצוע, כי דווקא כשהכל כמעט נגמר – התאווה מתגברת, אולם אז – כשמשאירים מעט, שוברים את התאווה ושולטים עליה, לא ללקק את הצלחת – זו דרך לשליטה מוצלחת.
לקבוע כמויות מראש בלי חריגות – אצל חסידים נפוצה המימרא "נאך – איז ביי א אנדערע סעודה". העיקרון הוא להתבונן ולתכנן את הסעודה את הכמות הנדרשת ולהכין אותה ולא לקחת תוספת. ההרגל לקחת עוד קצת אינו נובע מרעב אלא מתאווה שמעבר לצורך. גדרים אלו הם לא בשמים, ואינם בגדר תענית וסיגופים מיותרים ומזיקים, זו הדרך לאכול הכל, אך לאכול כמו שצריך.
לסיום העניין כדאי לעיין בווארט נפלא מהרה"ק מהר"א מבעלזא, בברכת מעין שלוש אומרים "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", ובברכת המזון אין בקשה כזו, משום שבאכילת פת יש כמה מצוות לפני הסעודה: נטילת ידיים וברכות והן מסייעות לאדם שלא להתגשם בעת האכילה, אך באכילת פירות או מזונות אין הכנה כזו ולכן יש חשש להגברת הגשמיות. זו הסיבה לברכה המיוחדת שתיקנו ואנו מבקשים במיוחד על כך שנזכה לאכול ולברך בקדושה ובטהרה, אכי"ר.
