כמו כל עם ישראל החוגג את אירועי החנוכה על עשרות תבניות האלומיניום המוקרמות, הלכנו גם אנו ברחובה של עיר בערבו של הנר השני. החלונות המוארים בנרות כשאווירת ניסים ונפלאות באוויר קידמו אותנו בזוהר חגיגי.
צעדנו על טפינו במדרכה הצרה תוך פקיחת שבע עיניים על הצאן והרכוש ואז פגשנו אותם – שלושה אחים קטנים וחמודים מסולסלי פאות זהובות שמגרדים את גיל 7 מלמטה ומלמטה עוד יותר, הם עמדו במעבר החציה שממול והמתינו למכוניות שיואילו בטובם לעצור ולאפשר להם חציה. לצידם ניצבה עגלת קניות כבדה המלאה במוצרי חלב ומתיקה שנראה היה שגדולה מהם כפי שניים. הם התאמצו ממרומי הסנטימטרים של גובהם לראות שאין רכבים חולפים וירדו אל הכביש.
העגלה הכבדה, החשיכה הלילית והיסח הדעת הטבעי של ילדים בני גילם הורידו אותם לכביש שלא בביטחה מספקת ובנוסף, לשכוח את הקטן שבהם באמצע מעבר החציה תוך שהוא מתעסק בסביבון הזרחני שבידיו…
את הבלימה והצפירה המחרישים והמבהילים שמעו בכל העיר, את הזעקה של הנהג שיצא מהרכב שמעו גם בעיר השכנה.
הילדון המפוחד ברח לצידו השני של הכביש לעבר אחיו הגדולים והם, באקט של מבוכה ספק אי הבנה רצו במהירות לרחוב הסמוך כשהקטן מדדה אחריהם בדמעות.
האינסטינקט האימהי שלי הקפיץ את הדופק למהירות שיא ואת הדמעות המפוחדות לעיני. לנהג האומלל לקחו כמה דקות להירגע ולהתאושש והילדים, הם והעגלה המשיכו לעוד כמה כבישים בדרך הביתה…
המחשבות וההלם לא הפסיקו ללוות אותי כל הערב והרעד אוחז בי גם בעת כתיבת שורות אלו.
ככל הנראה הם הגיעו הביתה ואכלו לתיאבון את מעדני החלב והחטיפים ואמא שלהם כלל לא יודעת שהפקדונות שלה חיים בבחינת נס חנוכה של ממש.
מן הסתם היא תשלח אותם גם מחר ומחרתיים לקניות ותהיה גאה באחריות הבוגרת שלהם לקנות את כל מה שיש ברשימה…
אפשר אולי לסמוך עליהם בלמלא עגלות סופר, אבל אי אפשר לסמוך עליהם בלעבור את הכבישים!!! אחראים ובוגרים ככל שיהיו, בסוף בסוף הם רק ילדים.
ונשמרתם מאד לנפשותיהם.
