איך מצליחים לשמוח

יש משהו מיוחד בסוכות שאין בשום חג: האווירה הכובשת, השמחה השוטפת בראש חוצות. ישנה תחושה פנימית שמה שמתבקש כעת זה רק לשמוח ולשמוח, לאסוף עוד ועוד שמחה, מתוך שאיפה להביא את השמחה לרבדים ועומקים בנפש שיספגו שמחה לכל השנה.

 

מהותה של 'שמחה'

 

כיהודים אנו יודעים ששמחה אינה תחושה חיצונית של הרגשה טובה או מצב רוח מרומם, שמחה אינה  מין כדור הרגעה המשכיחה את הכאבים לכמה שעות. 'שמחה' זו דרגה רוחנית גבוהה ביותר, זו דרגה שהאר"י הקדוש זכה על ידה לכל מדרגותיו הנעלות, כפי עדות תלמידו הקדוש רבי חיים וויטאל זי"ע.

שמחה גם אינה תחושה נלוות למצב מסוים, אין זה כמו גלידה בטעם… שמחה היא עובדה ומציאות בפני עצמה,  זהו מצב רוחני שהאדם נמצא בה בכל רגע ובכל שעה.

מסופר שבעת פגישת הרבי ה'לב שמחה' מגור זי"ע עם הרבי מחב"ד זי"ע, דנו ביניהם  מה חידשה תורת החסידות בעבודת ד' מתוך שמחה, הרי מאז ומתמיד היה ענין השמחה חלק מעבודת ד', כבר דוד המלך אומר בתהילים 'עבדו את ד' בשמחה'?

והביאור בזה: פעם פירשו את הפסוק כך: 'עבדו את ד", איך תהיה עבודת ד' שלכם? וע"ז באה התשובה 'בשמחה', תעבדו אותו מתוך שמחה!

באה תורת החסידות וחידשה –  עבדו את ד' – בשמחה, כלומר איך תעבדו את ד'? התשובה היא: בזה שתהיו בשמחה!  בעצם הדבר שיהודי הוא בשמחה בזה גופה עובד הוא את ד'.

לפי זה אנו צריכים פשוט לשבת וללמוד איך לשמוח, כי הרי עצם השמחה היא מצווה.

שאלת השאלות, איך באמת מצליחים לשמוח? איך אדם על כל קשייו, אכזבותיו ותסכוליו יכול לשמוח?… ולפי מה שאמרנו  איננו חפצים להגיע לשמחה מסוג משכך כאבים שתשכיח למעט זמן את הבעיות, אנו רוצים לשמוח באמת! איך עושים את זה?

ברור לכל שכדי להגיע לשמחה יש לעמול ולעמול. אין בזה קיצורי דרך, זוהי עבודת חיים, אולם פטור בלא כלום אי אפשר. ננסה בע"ה לגעת במספר נקודות מרכזיות בהן טמון המפתח למידת השמחה.

 

לבטוח ולשמוח!

 

הנקודה הראשונה היא מידת הביטחון, ככל שהאדם סמוך ובטוח שהוא בידיו של הקב"ה שאוהבו יותר ממה שהוא עצמו אוהב את עצמו, אוהבו ללא תנאי, בכל מצב שיהיה, בשל כך הוא בוודאי מנהל הכל על הצד היותר טוב לטובתי!

ההפנמה והחיים בידיעה זו מביאים לשמחה ושלווה, ומקרא מלא הוא: 'כי בו ישמח ליבנו כי בשם קדשו בטחנו', למה אנו שמחים? כי אנו בוטחים! קצר וקולע…

ומי שיתבונן בספר נעים זמירות ישראל ימצא בוודאי עוד הרבה פסוקים המקשרים בין מידת השמחה למידת הביטחון. ברור שכדי להגיע למידת הביטחון צריך לעמול הרבה, להסיר מניעות רבות הבאות מצד החומר והגוף המסתירים את האור והאמת שהכל הכל בידיים של הקב"ה, אך זהו המתכון לשמחה אמיתית.

נשים לב לעובדה שתינוק תמיד שרוי בשמחה, וכבר המליצו צדיקים שזהו אחד מהדברים שצריך ללמוד מתינוק, כשנתבונן נראה ששורש השמחה אצל התינוק נובע מהיותו סמוך ובטוח על הוריו, 'כגמול עלי אמו', הוא רגוע ושליו בידיעה שהם ידאגו לו להכל ובשל כך ליבו מלא שמחה. עבודתנו להתחזק יותר ויותר במידת הביטחון, ככל שנאמין ונבטח יותר, כך נשמח יותר…

 

מי שולט?

 

נקודה נוספת קשורה בעצם גם במהות מצוות סוכה.

כל אדם מורכב מניגודים גוף ונשמה, הגוף מושך לגשם והרוח לרוחניות. והנה, אנו יודעים שמצד החלק הגשמי אנו בעלי חסרון, נולדים חסרי ישע, לעומת כל שאר היצורים שבעולם.

גם בהמשך, כשהגוף מתפתח, הגוף רק תאב לעוד ועוד ובחיים הוא לא יגיע על סיפוקו המלא, כמאמר הפסוק 'והנפש לא תמלא', כך שבחלק הגופני שבנו אנו מגלמים מהות של חסר, מהות של חוסר שלימות.

מנגד, בחלק הנשמה אנו מושלמים, אנו חלק אלו-קה ממעל, חלק מהקב"ה השלם בכל מיני שלימות. ברוחניות יש סיפוק ותכלית בכל פרט ופרט. למרות האין סופיות שבעבודת ד', בכל זאת כל דבר לעצמו חשוב ונחשב.

לפי זה ברור שכפי שנשכיל להשליט חלק על חברו כך יגבר כוחו. אם החלק הגופני דומיננטי ושולט, אזי החלק החסר שבנו שולט, והיות שהוא רק רוצה יותר ויותר, בוודאי שאינו מאושר ושמח. וכי מי הוא זה אשר ישמח כשאין לו את מה שהוא כה רוצה?!

לעומת זאת, מי שהשליט את הרוח על הצורה והנשמה היא השולטת, הנשמה היא בעלת הבית, אזי מחובר הוא לחלק השלם שבו, לחלק שאינו רוצה לקבל ולקבל, ולכן קל לו לשמוח.

 

דירת ארעי

סוכות במהותו הוא 'זמן שמחתנו'. בסוכות, מסביר בעל ה'נתיבות שלום', עוזב כל אחד את הבית וכולם ללא יוצא מן הכלל עוברים לגור בדירת ארעי, תחת גג מסוכך בסכך, אין טפטים, אין וילונות ונברשות, אין גם הבדלי מעמדות של כל השנה איך נראה הסלון שלי לעומת השכנים, איך הצבע והרהיטים. כולם – כולם מתנתקים מהחומר, מתנתקים מהגשם ולשבוע ימים מסתפקים במועט בארעי, ובהתנתקות זו טמון הגרעין של השמחה, ההתנתקות מהחומר מביאה שמחה.

העבודה שלנו בחג האסיף היא לאסוף תובנות אלו, לאסוף את המהות של ההתנקות הזאת לכל השנה, להגיע למצב שגם שכשנחזור לדירת הקבע נשאר באווירת הארעי, נשאר עם האיזון של החומר מול הצורה, ושל הגשם מול הרוח.

 

פרופורציות…

 

נקודה נוספת מעניין לעניין באותו בניין: יש משהו מלמד במצוות דירת ארעי על כל תפקידינו בעולם, מטבע הדברים הטבע מטביע את השקיעה בעולם הזה וסוחף כל כך עד שהוא גורם לנו לשכוח שהעולם הזה הוא בסך הכול פרוזדור לפני הטרקלין. בשל כך אנו כואבים דברים שבמבט אמיתי ועמוק יותר היינו מבינים שהם לא משנים שום דבר לתכלית הנצחית. אנו עסוקים בהשקעה בתהילה חולפת, בכבוד מדומה, בקניינים זמניים.

בסוכות אנו מתנתקים מהקבע ואז קל יותר להפנים שהכל כאן בעצם ארעי, וזה מביא בסופו של דבר לשמחה, לשמחת בית השואבה ששואבים שם רוח הקודש.

כל האמור נכתב לידיעת חלק משורשי עץ השמחה, ברור לכולנו שאין יוצאים בהם ב'לראותם בלבד', זוהי עבודת חיים שהיהודים שזכו באמת למדו וידעו לשמוח בזה העולם. הלוואי ונזכה…

 

צילום: שוקי לרר

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן