פרשתנו מתחילה עם תפילתו של משה רבינו , תקט"ו תפילות התפלל משה רבינו ולא נענה, זה הזמן להתבונן קצת בעבודת התפילה.
מהי תפילה?
מדוע באמת משקיעים יהודים זמן, מח, רגש, כח והתלהבות בעבודת התפילה?
לתפילה יש שתי מטרות מרכזיות: זו הדרך להשגת צרכינו, וזו הדרך להתקשרות עם ריבונו של העולם. כתרים גדולים ועצומים נקשרו לה לתפילה, שהיא כוחם של עם ישראל ו"מטה עוז בידו של כל אדם" כלשון הזהב של ה"חזון איש" במכתביו (ח"א-א"ב) "ועיקר כוחם של ישראל אינו אלא בתפילה… ויש לה כח לשנות הטבע, וכן להינצל מן הסכנה ולבטל הנגזר על האדם", כלשון רבינו בחיי ב"כד הקמח".
תפילה לעני – בקשת צרכים
בכח האדם להשיג בתפילתו הכל – מהדברים העומדים ברומו של עולם ועד לדברים הפעוטים והשוליים ביותר. כפי שמצינו: "לא יאמר אדם, איני כדאי להתפלל על ביהמ"ק ועל ישראל, תלמוד לומר: 'שמוע אשמע צעקתו'", תפילה על הגאולה, תפילה על רוחניות – סופה להיענות. כלשונו של רבי חיים ויטאל: "בדורות הללו שהאוירים נתגשמו, אי אפשר לאדם שינצל מיצר הרע… ואי אפשר לטהר אותה (את הנפש) כי אם על ידי תפילה בכוונה". ואם בדורו כך, בדורנו על אחת כמה וכמה…
מצד שני, התפילה מועילה ופועלת גם בתחומים הפשוטים והיומיומיים, כמעשה הידוע על הרה"ק ר’ פנחס מקאריץ זיע"א, שתלמידיו שמעו אותו אומר בסוף תפילת העמידה: "עוזר, עוזר". הם ניסו לחקור ולהגיע אל אותם סודות נעלים, ייחודים וכוונות שהרבי מסתיר בתפילתו, ולא הצליחו להבין. ניגשו ושאלוהו לפשר הענין וזכו להבין את רום מעלתה של התפילה שידה מגעת מגבהי רום ועד הארץ מתחת. הצדיק הסביר להם בפשטות רבה, כי לפני שיצא לתפילה, סיפרה לו הרבנית שהעוזרת הגויה התפטרה והפסיקה את עבודתה, וכעת אין מי שיסייע לה בעבודות הבית הקשות, לכן ביקש מד' שתשיג הרבנית עוזרת מתאימה שתסייע לה. ואם הגדול שבגדולים מצא לנכון לכלול הכל בתפילתו, כל שכן אנו.
ואני תפילתי – לך ד'!
אולם מי שסבור שתפילה נועדה להשגת צרכינו, טועה טעות איומה ולוקה בחשיבה שטחית ורדודה. וכי אדם מאושר שלא חסר לו דבר, אינו צריך להתפלל? והרי הקב"ה חוקר כליות ולב וצרכינו גלויים וידועים לו גם בלי שנבקש עליהם.
האמת היא שלתפילה יש מטרה עמוקה ויסודית, שבשלה נתקנה התפילה. העובדה שנתקנה במקום הקרבנות מלמדת על מטרתה האמיתית: "הקרבנות והתפילה ענין אחד להם, ובהם יתקרב האדם אל בוראו, להידבק אליו דבקות גמורה, לבלתי היות מחיצה מפסקת ביניהם". לכן נקראה התפילה בשם זה, מלשון קשר, על הפסוק "נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי", מפרש רש"י: נתחברתי עם אחותי. התפילה מטרתה חיבור וקשר בין הבורא לברואיו.
יהודים חיים בתוך עולם גשמי מלא יצרים ותאוות, שקר ודמיונות. ומה יעשה הבן ולא יחטא, ואיך לא ניסחף ונטבע בעולם הגשמי והחומרי?
לשם כך ניתנה מתנת התפילה. שלוש פעמים ביום מתנתקים מכל הסובב, ומחדירים לעצמנו כוח על ידי דיבורי התפילה שהם דיבורי אמונה ובטחון בגדלות הבורא. תקצר היריעה לצטט את קטעי התפילה, אך כשמתבוננים במילות התפילה מאדון עולם ועד אדון עולם, מגלים בכל קטע מרכיב מרכזי אחד: אמונה, אמונה ושוב אמונה. זה הדבר שיכול להעניק כוח לחיות בעולם הזה ולא להיגרר אחריו ולשקוע בו.
לכך נתקנו שלוש התפילות: תפילת שחרית להחדרת האמונה למשך כל היום, תפילת ערבית להחדרת אמונה למשך הלילה ותפילת מנחה לחיזוק באמונה באמצע היום הדינמי, הסוחף והסוער. ברוב חסדו של ד' נבוא אל ביתו שלוש פעמים ביום, נעצור הכל, נתייחד עמו באהבה ונצא מחוזקים בהכרה ברורה שהוא ורק הוא אדון העולם המסובב הכל. ההתקרבות לד' היא מטרת התפילה, וחסרון הצרכים והבקשה למילויים אינם אלא אמצעי להגיע לכך.
מילדות לבגרות
בשתי המטרות של התפילה יש הבדל יסודי בין ילד לבחור, וזו הסיבה להבדל העמוק בין תפילה ברמה ילדותית לתפילה אמיתית של מבוגרים.
בענין בקשת הצרכים יש הבדל תהומי בין ילד לבוגר. תינוק או ילד קטן חושב שהוריו יכולים לספק לו את כל צרכיו. הוא בטוח שאבא יכול לשמור מפני גנבים ושודדים, והוא מאמין שאם אמא רק תהיה לידו ותיגע במקום הכואב, הטיפול לא יכאיב, והכל יסתיים בכי טוב. בכל מצוקה, תהיה אשר תהיה, הוא בורח ומתחבא תחת כנפיהם של הוריו בידיעה ברורה ובטוחה שהם יעזרו, ישמרו, יתנו ויגנו, כגמול עלי אמו.
ככל שגדלים מגלים שכוחם של ההורים הכל יכולים לשעבר הוא מוגבל, הם לא הכי גיבורים בעולם, וכנראה שגם לא הכי עשירים וכן הלאה. כשמתבגרים נוכחים לראות כי למרבה הפלא, כשמדובר בקשיים ובבעיות רציניות יותר, כוחם של ההורים מוגבל עד כדי כך שכמעט אין בידם להושיע – עם כל רצונם הטוב הם אינם יכולים להעניק בריאות, ולא לספק חברים טובים או מעמד חברתי, הם אינם יכולים להקנות כשרונות וכישורים, ובהמשך – אף לא ילדים, פרנסה או שלום בית.
או אז מרגישים שיש רק כל יכול אחד, שהכל ממנו ובידו נתונים כולנו. ברגע שמגיעים לתובנה הזו שיש רק כתובת אחת ויחידה לכל הקשיים – התפילה מקבלת משמעות אחרת לחלוטין.
ילד אינו מתפלל מיוזמתו משום שאינו חש כל צורך בכך. הוא יודע שהוריו ידאגו לכל צרכיו, בעוד שבוגר משכיל להבין כי התפילה היא האפשרות היחידה להשיג כל דבר שהוא כקטון כגדול. ברגע שאדם מפנים את ההכרה הזו שכל הישג ברוחניות ובגשמיות הוא חסר סיכוי ללא תפילה, מיד נוצר שינוי בכל גישתו לתפילה.
גם המטרה העיקרית של התפילה אינה שייכת כלל לגיל הילדות. ענין הקשר לבורא והאמונה החושית למרות הגשמיות ומסכי הטבעיות אינם נתפסים כלל במוחו של ילד. רק כשמתבגרים והעולם הרוחני הפנימי מבשיל ומתעשר – ניתן להבין מה התפילה מעניקה למתפלל בעצם קיומה, וכמה גדולה המתנה והזכיה לעמוד לפני אדון העולם ולשוחח עמו בכל עת מצוא.
כשחשים שיש מי שמקשיב ושומע וסומך ועוזר – מתמלאים בכוחות ובחשק לתפילה בחיות ובכוונה.
ניתן ללחוץ כאן ולקבל גישה חינם לתכני החינוך שלי במערכת "לגדל"
