מוקדש באהבה והערכה לאלפי בני הישיבות שלמרות המצב החלו זמן חורף עם שטייגען
– "נו, שמשון, תפתח את הגמרא ונתחיל!"
– "כן, כן, ודאי, עוד רגע, רק אחזיר ליעקב את העט ששאלתי ממנו, וליצחק את הכרטיסיה שלו ומיד נתחיל. מיד לאחר שאכין לי כוס קפה ואשמע קצת מה חדש ומה קורה…"
שמשון ידע שהסיבה מאחורי כל התירוצים היא סיבה אחת, שמשון סבל מבעיה אחת ויחידה, קשה ומטרידה: חוסר חשק ללימוד.
עיון, בקיאות, הלכה, חסידות – את הכל הוא כבר ניסה ומהכל כבר התייאש, פשוט אין חשק ללמוד שום דבר, דבר שכבחור ישיבה הוא מודע לבעייתיות שבו, וסובל ממנו בכל שעה משעות היום.
הבעיה מתעצמת בכך שאין לו שום תכניות עתידיות להמשך החיים הקשורות ללימוד. אחרי החתונה ישמח שמשון להיות בעל בית ירא שמים הקובע עתים לתורה. אין לו כל מגמה להפוך למגיד שיעור או לדיין, ועל כן אין הוא מתכוון להילחם באי החשק ללמוד, ולהתאמץ במיוחד בשנים שנותרו לו בישיבה.
מתנה מחייבת
כל יהודי, בן לעם הנבחר, זכה בחובה שהיא זכות מיוחדת: יהודים חייבים לקיים מצוות בין אם יש להם חשק ומצב רוח מתאים ובין אם לאו. אמנם לפני קבלת התורה ניתנה לעם ישראל הבחירה אם רוצים הם בתורה אם לאו, אך מרגע שענו כולם, כל נשמות ישראל לדורותיו, "נעשה ונשמע", הפכה התורה לחיוב כולל ומתמיד. הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית אם תקבלו את התורה – מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. ובתוספות מבואר שענין הכפייה נועד לחייב גם בדורות ובמקרים שיגיעו למצב של אי רצון או חוסר חשק.
יהודי חייב לעולם, לרגע אינו מפסיק להיות מחויב לכל תרי"ג מצוות דאורייתא ולכל ההוספות והגדרים מדרבנן. יעשה יהודי מה שיעשה, גם אם רח"ל ישתמד, יתנצר או יתאסלם, בכל מצב יישאר יהודי, והחיוב יישאר בתוקף.
הרמב"ם ראה פעם יהודי מומר אוכל דבר מה ללא ברכה וגער בו על כך בחומרה. צחק המומר ואמר: "אני עובר על כל האיסורים החמורים שבתורה, אוכל דבר אחר ביום כיפור לתאבון, ואתה גוער בי על זוטות כאכילה בלא ברכה?". ענהו הרמב"ם: "אל תדמה בנפשך להימלט ביום הדין בתירוץ שהיית מומר ורשע גדול. כי על כל דבר ודבר תצטרך לתת דין וחשבון, גם על אכילה ללא ברכה. ענוש תיענש על קלה כבחמורה".
לא רק המצוות הן מתנה וזכות המחייבת בכל מצב, גם הדרגות בעם היהודי, מרגע שנקבעו הרי הן אינן ניתנות לשינוי. על הפסוק "וקדשתו" בפרשת אמור דרשו חז"ל שכאן מחייבים כל כהן בקדושת הכהונה. כהן שאינו חפץ בקדושתו ורוצה להינשא לחללה, מכים אותו ומכריחים אותו לגרשה ולהישאר בקדושתו. אמנם ביסודה ניתנה הכהונה לאהרן במתנה בזכות ששמח בליבו בגדולת אחיו הקטן, ובהמשך ניתנה הכהונה לפנחס ולבניו בזכות שקינא קנאת ד', אך מרגע שקיבלו את מתנת הכהונה, הריהי מחייבת בקדושתה ובהגבלותיה כל כהן וכהן.
אין אפשרות אחרת
לימוד התורה הקדושה הוא פסגת הפסגות שלנו כיהודים. זוהי זכות עצומה לשבת בבית ד', אך בד בבד עם הזכות – זוהי גם חובה שמלווה בתביעה בלתי מתפשרת. הקב"ה מצפה מכל אחד שזכה באפשרות הנפלאה הזו לממש אותה, כדברי הגמרא, "על שלושה הקב"ה בוכה… ועל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק".
כשהאדם מכיר בחובתו, כל הגישה משתנה. את מה שחייבים – עושים, בלי קשר לחשק ולמצב רוח. לעומת זאת דברים התלויים בבחירה – מבצעים רק אם וכאשר יש חשק לכך. הכלל הזה תקף גם בעניינים גשמיים וגם ברוחניות.
כל בעל משפחה עושה כל שלאל ידו להביא טרף לביתו ולהשיג קורת גג למשפחתו. דבר לא ירתיע ולא יניא אותו מהשתדלות עבור הצרכים החיוניים, ברם כדי להשיג מעדנים וחפצי מותרות, אדם יתאמץ וישקיע רק אם יש לו חשק ומרץ, שכן אין זה בגדר הכרח וחובה אלא נתון לבחירה.
כך ניתן להבחין במתפללים ששמחים להיווכח בחתן או במוהל המשתתפים במנין שלהם, ביודעם שלא יאמרו היום תחנון. יש גם מי שמשתדלים להתפלל דווקא במניין פטור שכזה, וזאת אף על פי שכל אמירתה של תפילת תחנון נמשכת דקות ספורות בלבד. יתכן שהיו מתפללים בהתלהבות ובחשק את כל התפילה, אולם בחלק שבו יש אפשרות אחרת – הם מאבדים את הסבלנות.
כך בעניין לימוד התורה. יש בחורים שחשים שלשבת ולעמול בתורה – זו רק אפשרות אחת, וקיימות גם ברירות אחרות. במצב זה מאבדים את החשק ואת הסבלנות שנדרשים ללימוד המצריך יגיעה ועמל. לעומת זאת, לו ישכילו ויבינו שהם חייבים ללמוד, חייבים לנצל את שנות הבחרות ולהקדישם לתורה, הרי שהם ימצאו כבר את הכלים להתמודד עם חוסר החשק ויצליחו ללמוד גם כך.
מבדיקה בשטח ניתן לראות שכל אותם בחורים שמסתובבים בתחושה של אי חשק, קיימת אצלם תכנית מגירה אלטרנטיבית לתעסוקה אחרת. כשנראה להם שההחלטה נתונה לבחירתם, קצרה הדרך לתחושה של חוסר חשק ללימוד.
בחור צעיר נכנס לכ"ק אדמו"ר מצאנז – קלויזנבורג זיע"א לבקש ברכה. שאלו הרבי האם הוא לומד, וענה בכנות שאינו לומד די. כשתמה הרבי מדוע, ענה הבחור בפשטות כי יש לו יצה"ר ואין לו חשק. במקום מענה דפק הרבי על השולחן ורעם בקולו: "יצר הרע, יצר הרע… כי לכך נוצרת! כי לכך נוצרת!". אותו בחור סיפר שחש בדבריו הק' תוכחה כה עצומה. לא משנה כלל ענין היצה"ר ואי החשק, הרי זו המטרה היחידה בעולם, ואין בלתה – ללמוד תורה! ואם לכך נוצרת, לומדים בכל מצב.
אין שמירה כתורה
ידועים דברי הרמב"ם: "אין מחשבות… באים אלא בלב הפנוי מן החכמה", בפרט בימי הבחרות, כשהרגש חזק מן השכל, והאדם רוגש וגועש. בחור שאינו שקוע בלימוד, עתיד להתדרדר ח"ו, כמעט ללא ספק. "והבור ריק, אין בו מים" – כדברי חז"ל, כשאין מילוי במים, בתורה, מיד "נחשים ועקרבים יש בו". אין ריק מוחלט, הדברים תלויים זה בזה, כשזה קם, זה נופל.
בחור שאין לו חשק ללמוד תורה, אך מעוניין בחיים של תורה ומצוות, צריך לדעת כי זה דבר שאינו אפשרי. עצם העיסוק בתורה בלי קשר לידיעות ולדרגות שהיא מזכה בהם, הריהו מגן מפגעי הזמן והגיל. רק על ידי עמל התורה ניתן להיות שמורים ומוגנים מפגעי הזמן והגיל, ולכן כה רבה חשיבותו.
אוגר בקיץ בן משכיל
יש בחורים שמחשבים בכנות ובמציאותיות את מצבם ויודעים הם שאינם עומדים להיות מגדולי הדור הבא, דייניו או מחנכיו. מסקנה זו משפיעה על המוטיבציה שלהם ללמוד ולעמול גם בשנות הישיבה.
ראשית כל, היו גדולים רבים במהלך ההיסטוריה שהחלו ללמוד בגיל מבוגר וגדלו והצליחו וגם עשו פרות וחיל, החל מהתנא רבי עקיבא ועד לדורנו אנו. לכן אמרו חז"ל באבות: "ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, שסופו להישמע".
יתר על כן, בחור צריך לשקוע ולעמול בלימוד תורה יותר מעשר שעות ביום, לא למרות שהוא מתכנן לצאת לשוק העבודה במשך חייו, אלא דווקא בגלל עובדה זו. הריהו מחויב בלימוד יותר ממי שבכוונתו לגדול בתורה כל חייו.
תורתנו – תורת חיים היא, עץ חיים למחזיקים בה. התורה אינה רק כחמצן החיוני לחיים, או כדברי רבי עקיבא לפפוס, כמים לדגים, אלא הרבה יותר מכך. התורה היא עצם החיים. העיסוק והלימוד הוא אף בדברים שאינם נוגעים הלכה למעשה. עמלים להבין הווא אמינא בגמרא באותה מידה שמתייגעים להבין את המסקנה, שכן כל חלק מהתורה הוא חלק מהחיים, בלי קשר למידת שימושו הלכה למעשה. אדם בלי תורה אינו חי, אלא מת במובן הרוחני. כל מקור החיות של העולם הוא התורה, כדברי חז"ל "בראשית – בשביל התורה ובשביל ישראל".
בימי הבחרות, בגיל שבו הנייר חלק, וכל דבר נחרט בלב הזך והרך, צריך לעמול בתורה, להתקשר למקור החיים ולשאוב ממנה חיות לכל החיים. כל הכוח שיהיה בהמשך החיים הרוחניים תלוי באותו "שמן שסכה לי אימי", בתורה שנלמדה בצעירות.
דורנו נקרא בפי המבינים דור המבול, והרחוב בו הוא אכן כמבול. מבול של תאווה, של פריקת עול, כפירה ויצרים. השהייה בישיבה היא כישיבה בתיבת נוח, שאין המים חודרים לתוכה, מוגנים אז מכל זוהמה ורחוקים מכל טינופת. אולם בשנים אלו חשוב לפתח את שריון הכוחות הרוחניים שיגן ויחסן בעת היציאה מן התיבה אל העולם הגדול השטוף במבול.
בשנות השובע יש לאסוף כוח לימי הרעב, לכן גם מי שבדעתו להישאר בתיבה כל ימי חייו, צריך לדאוג למלא מצברים כל העת בתורה וביראה; קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, מי שבדעתו לצאת בקרוב אל מי המבול השוצפים, חובתו כפולה ומכופלת לנצל את שנות שהותו בישיבה כדבעי. אזי "גם כי יזקין, לא יסור ממנה", וגם בשנות הטרדה בעסקי המחיה והכלכלה תהיה לו עדיין הגנה פעילה.
צא ולמד מאותם אנשים שנקלעו אל הרחוב, לעין המבול והסערה, ללא הכנה ובלא ניצול של שנות הבחרות לתורה. הריהם מתפקדים כל העת כפוסחים על שני הסעיפים, אור וחושך משמשים אצלם בערבוביה ללא כל הבחנה ובקרה, יצורי כלאיים אלו ניכרים בכל אורחותיהם, בשיחם ושיגם, בגשמיותם וברוחניותם, הם הפסידו את השנים המכריעות, ובשבילם – כבר קשה יותר.
מי שמנצל את השנים הקובעות להידבק במקור החיים, להיספג בקדושת התורה ולהשקיע בעבודת ד' – כל הרוחות שבעולם לא יסיטוהו מהנהגותיהם של יראים ושלמים. ומי שמשקיע ומשתדל, יזכה גם שייפתח ליבו לתורה וישם בלבו אהבתו ויראתו, ויזכה לדרגה שהרמב"ם כותב על רום מעלתה: "שכל איש ואיש אשר הבינו מדעיו להיבדל לעמוד לפני ד', לשרתו ולעבדו… הרי זה נתקדש קודש קדשים".
