ישנו סף קיבול מוגבל עד כמה אדם מסוגל לשמוע ולקבל ביקורת על מעשה שעשה. חז"ל מלמדים אותנו כיצד לעשות זאת.
בשבוע שעבר ראינו שמשה רבינו לא הוכיח אלא סמוך למיתתו, הוא למד זאת מיעקב. בהמשך אנו רואים שכך נהגו גם יהושע, שמואל הנביא ודוד המלך. אם כל גדולי עולם הקפידו על כך, כנראה יש כאן עניין מהותי בכל הגישה לתוכחה.
***
חז"ל בספרי מציינים לנו ארבע סיבות מדוע חשוב שהתוכחה תהיה סמוך למיתה דווקא. ננסה ללמוד אותן ולהעתיקן לחיי היום יום:
שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו.
בניגוד לטבע האנושי ולנטייה הטבעית, בכל פעם שמוכיחים על עניין מסוים חשים צורך לחזק ולתגבר את ההערה הנוכחית על ידי חזרה ואזכור של כל העוולות שעשה מיום עומדו על דעתו. יש בהנהגה זו שתי טעויות. הראשונה, הילד מרגיש שמנסים לתפור לו תיק והיות ואין מספיק 'בשר' באירוע הנוכחי, מוסיפים עוד מהגורן ומהיקב. שנית, הילד רואה שאין שכחה ומה שלא יעשה וכמה שלא ישתנה תמיד נזכור לו את המעידות מהעבר, וחבל.
גם אנחנו לא אוהבים שמזכירים לנו עוונות ראשונים, וכך אנו גם מבקשים מבורא עולם.
אנו לומדים כאן שאין בזה שום תועלת. אם הערנו כראוי פעם אחת והדברים הובנו, אין תועלת בחזרה על הדברים, היא רק מחלישה ומייאשת. נקפיד על הוראת 'שלא יהא חוזר ומוכיחו'.
***
שלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו.
חובה לשמור על כבודו של הילד, גם במצב בו אנו חייבים להוכיחו, אדם אינו חש בנוח בפני מי שראהו ויודע על קלקלתו. משה רבנו העדיף לחכות עד יום מותו ורק אז להוכיח, והכל כדי לשמור על כבודם של ישראל, שלא יראו אותו שוב לאחר התוכחה ויתביישו.
כמה חשוב להקפיד על כבודו של הילד, גם כשהוא חייב לקבל תוכחה, זה אינו חייב להיות לעיני כולם אין כאן עניין של פרסומי ניסא, ובוודאי שאינה אמורה להגיע לאוזני כולם.
לפעמים כשהערה השפילה את הילד, הוא עסוק באיסוף שברי כבודו האבוד ואינו פנוי להתייחס כלל לנושא אותו ניסינו לחנך אותו. הדברים נכונים בכל גיל ובמיוחד אצל ילדים מתבגרים, שם הנושא של הכבוד העצמי חשוב מאד! נקפיד להעיר כשצריך, אבל בד בבד נקפיד שזה ייעשה בצורה מכובדת.
למעשה, עניין זה מוזכר במפורש במצוות תוכחה בתורה: 'הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא', דרשו חז"ל שנקפיד לא לביישו ברבים.
***
שלא יהא בליבו עליו.
אדם לפני מותו נטול אינטרסים, הוא באמת מתכוון נטו לתועלת העניין.
חשוב שהילד ירגיש שאנו באמת כואבים את העניין ולא מונעים מתסכולים אישיים. לפעמים ילד שובר כלי יקר ערך או גורם לנו בושות, או שאינו ממלא את ציפיותינו ואנו מעירים מתסכול ולא מנקודת האמת. מטרת הערה אינה בניה אלא שחרור קיטור, תוכחה מסוג זה רק הורסת ופוצעת.
***
כדי שיפרוש ממנו בשלום.
לפני המוות אדם מבין שהמוכיח מתכוון לטובתו, ולכן הוא מקבל את הדברים ואינו כועס, כמה חשוב שגם במצב בו היינו חייבים להעיר, נשתדל לפרוש בשלום, לא להפוך ליריבים. נשדר לילד אהבה מוסתרת בתוכחה המגולה, נראה לו שאנו מבינים שזה היה שגגה ובמהותו הוא אינו כזה, נקפיד שיפרוש מהתוכחה בשלום, אחרת הילד נתפס לחשיבה ששונאים אותו ומחפשים אותו ושוב אין שום תועלת בתוכחה.
בכלל זה עד כמה ששייך, נקפיד להעיר כשאנו רגועים, לא מתוך כעס, שאז קיים הכלל הידוע שהבא לכלל כעס – בא לידי טעות!
***
וודאות.
משה רבנו הוכיח את בני ישראל כשכולם עמדו יחד מתוך כוונה להראות שהוא עומד מאחורי דבריו, ואין לו שום ספק בעניין. נעתיק את לשון רש"י: "אילו הוכיחן מקצתן היו אלו שבשוק אומרים – אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב".
נקודה חשובה: מוכיחים רק כשאנו בטוחים שאנו צודקים. עלינו לזכור שבקורת אינה דבר חיובי, היא כלי מסוכן מאד שרבים חללים הפילה. נשתמש בה רק כשאנו ברורים ובטוחים שכך היה המעשה. לא מעירים על ספק! כאן לא עובד המושג 'אם לא יועיל לא יזיק' – בביקורת אם לא הועלת – הזקת!
***
ברמז.
משה רבנו הזכיר להם מקומות שחטאו ללא אזכור החטא – במדבר, בערבה, מול סוף וכו', הכול ברמז. ואומרים לנו חז"ל שכל זה היה "מפני כבודן של ישראל'.
ישנם מצבים שאנו מוכיחים ילד על מעשה שעשה, על מעידה, על כישלון שחווה, על ציון נמוך, דברים שאינם מוסיפים לו כבוד, אין צורך לפרט את המעשה באופן ציורי, בתלת מימד, אנו לא עוסקים בהתרת נדרים. די באזכור ברמז של המעשה, שהילד יבין על מה אנו מדברים.
***
במצב רגיעה.
משה רבינו הוכיח את בני ישראל אחרי שכבש את ארצות סיחון ועוג. אומרים לנו חז"ל טעם הדבר: "אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנטר ולמצוא עילה, שאין בו כוח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל את סיחון ועוג והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחם".
מדהים, גילינו כאן נקודה חשובה: כשמעירים, חשוב שיבינו שאנחנו מעירים או לא נותנים, לא כי אין לנו, רק כי יש לנו מה להעיר. לפעמים ילד מרגיש כי מה שלא נוסעים בסוף לטיול זה בעצם כי אין כסף, משום שלהורים אין סבלנות, וכל ההערות הן רק כסות עיניים למחדל שלהם. משה רבינו לימד אותנו שהערות אומרים דווקא בזמן שאנחנו מראים: הנה, תראו הכול בסדר, אין שום בעיה ובכל זאת אנחנו מעירים על מה שצריך.
