אוי לחינוך שחייב לקבל הסכמה מהילדים

בפרשת השבוע אנו לומדים על מצוות פרה אדומה, חז"ל מגדירים מצווה זו כ'חוק' בלי טעם, וכלשונם ( יומא סז:): "לפי שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל לומר מה המצווה הזאת?! ומה טעם יש בה?! לפיכך כתב בה חוקה – גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

במלאכת החינוך אנו חייבים הרבה פעמים להשתמש ברעיון זה של 'חוק' שאין רשות להרהר אחריו… למרות שיש הגיון והרבה טעם בדרישות שלנו מילדינו ותלמידינו, בכל זאת היות ולא הכול אפשר להסביר ולא את הכול הילדים מסוגלים ורוצים להבין, מותר, חובה וצריך להשתמש ברעיון זה של חוקה היא!

ברור שצריך להשתמש באפשרות זו בצורה מושכלת. ילד שכל החיים ישמע בכל הוראה, משאלה או בקשה את התשובה: "ככה"… או "ככה אמרתי"… יפתח מרירות וירגיש שדוחים אותו בקש, אבל במקרים מיוחדים מותר ואפילו חשוב להשתמש במושג חוק.

רעיון זה אנו מוצאים כשיעקב אבינו מצווה את יוסף שיקבור אותו בארץ כנען למרות שאת אימו רחל הוא קבר בדרך אפרתה בית לחם. יעקב משביע את יוסף ואינו מפרט מדוע.

בהזמנות אחרת הוא קורא ליוסף – 'ויקרא לבנו ליוסף' ואז הוא מספר לו 'ואני בבואי' וכדברי המדרש הידועים שהכין מקום לתפילה כשבניו ילכו לגלות. ללמדנו שקודם מצווים ובהזדמנות מסבירים.

 

***

 

רעיון זה מצינו גם בדברי חז"ל (מסכת שבת כ"ב:) כשחז"ל מלמדים אותנו הלכות מצוות הדלקת נרות חנוכה, אנו רואים שחז"ל מלמדים אותנו קודם איך מתי והיכן מדליקים נרות חנוכה, תוך פירוט סוגי השמנים המותרים והאסורים, הגובה המדויק והזמן הראוי, ורק בדף ע"ב מספרים לנו חז"ל על מה בעצם נתקנה מצוות הדלקת נרות חנוכה.

לכאורה, היה מתאים שקודם יספרו לנו על הנס הגדול של פח השמן שהיה בו כדי להדליק יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים ואז להתחיל לפרט את הלכות נר חנוכה שנתקנו זכר לנס זה.

אלא שחז"ל מלמדים אותנו יסוד בחינוך:  קודם אומרים מה עלינו לעשות! ולאחר מכן אם יש זמן מספרים למה עושים את מה שעושים…

אוי לו לחינוך שחייב לעבור את הביקורת, ההבנה וההסכמה של הילדים לפני שהדברים מתבצעים.

ישנה נטייה טבעית של הורים לרצות את הילדים, מין רצון להיות בסדר ומתוך כך אנו רואים הורים המנסים להסביר לילד למה הם לא מרשים את מה שהם לא מרשים, ולמה הם מחייבים את מה שהם מחייבים, כשלא תמיד הילדים מסוגלים ורוצים להבין את עומק העניין, כמו למשל: למה בבית שלנו לא מכניסים מכשיר שכן קיים אצל השכנים, ולמה אנו לא מטיילים היכן שבני הדודים טיילו, ולמה אנו לא סומכים על השגחה זו כשאחרים כן סומכים.

לכל בית, לכל מסגרת, לכל חוג, יש את הגדרים והסייגים, ההגבלות וההיתרים המותאמים ספציפית לכל מקרה ואין להקיש מאחד לחברו, אבל דברים כאלו לא שייך להסביר לילדים, כך שחייבים ללמוד לדרוש דברים בלי לנמק הסברים, חוק בלי טעם.

אבל חשוב לזכור שיכולת הספיגה של ילדינו מוגבלת, קשה להם לשמוע: לא, לא, כל היום. אם לא נסנן, אם לא נאסור רק מה שחשוב ועקרוני, נצטרך בסוף להתיר דברים שכן חשוב לאסור אותם.

כבר לימדה אותנו תורה בלאו של "לא תוסיפו ולא תגרעו", שאם מוסיפים במקום שאין צורך, בסוף גורעים… ילד הרואה בבית הוריו איסורים וגדרים שלא שיערום אבותינו, איסורים שאף אחד בקהילה ואף אחד במשפחה אינו מקפיד עליהם, אינו מתחבר לאותם איסורים. להיפך, הוא מפתח "אנטי". בסופו של דבר, כשיתבגר, הוא יפצה את עצמו על ידי זלזול בעיקרי היהדות!

 

***

 

בנוסף, כלל חשוב!

חייבים תמיד לתת תחליף במקום כל דבר שאסרנו. עלינו להבין שהילד אינו מבין למה ומדוע, הוא רק מתוסכל למה לא אין מה שיש לאחרים (- או שהוא חושב שיש לאחרים). אם לא נשכיל לצפות את אמירת ה'לא' עם מעטפת מתוקה של פיצוי, הילד עלול לפתח תסכול שתוצאותיו ד' ירחם.

שמעתי סיפור מדהים על הרה"ק רבי יעקב יצחק מסקווירא זי"ע, אני מקווה שאני מדייק בפרטים: בתקופת מלחמת העולם ולפניה כידוע נשבו רוחות השכלה שהפילה חללים רבים מעמנו, בתי החינוך לבנות היו בתחילת דרכם ולא בכל מקום היה בית יעקב מסודר.

הרבי מסקווירא זי"ע הקפיד שבנותיו לא יצאו מהבית כדי שלא יספגו את אווירת הרחוב, אולם במקביל הוא הקדיש כל יום (!) כמה שעות בהן הקדיש מזמנו לבלות עם בנותיו, הוא היה עורך עמהן תשבצים וחידונים, בנותיו הרגישו שאמנם הוא לא נותן להן לטייל ברחובות אבל הוא עצמו מקדיש מזמנו היקר ומבלה איתן.

הרבי עצמו אף התבטא שאמנם הרבה דפי גמרא הקריב עבורן בשעות אלו, אך בזכות כך זכה לבנותיו הגדולות הרבנית מוויז'ניץ-מונסי והרבנית מראחמסטרוויקא.

יש כאן מסר נוקב: לא אוסרים סתם. נותנים פיצוי, מראים לילד שאנו מוכנים לפצות ולהקריב עבור הערך שאנו דורשים ממנו להקריב.

עושים "עסק" מהקרבן שהילד הקריב, כמו: לכבד אותו, להביע הערכה על כך שהוא היה גיבור והקריב דבר שהינו יקר מאוד בשבילו. זה מביא שמחה וגאווה של קדושה, ובעצם הופך את הוויתור לחוויה רוחנית. אצל ילדים קטנים יותר, אפשר גם לציין את 'מעשה הגבורה' הזה בפתק לרב או לגננת. כך אנו הופכים את ההקרבה למשהו מתוק ומיוחד.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן