החיסון וההתחסנות

הסופרת שיפי צורן בפרק מרתק נוסף מתוך סדרת המאמרים "סודות שלחשת לי ביתי"

ילדונת שלי, נסיכה, היום יש לנו טיול! לא תאמיני, טיול!

טוב, לא הבטחתי לכנרת וגם לא להרי הגולן, אך בכל זאת יוצאים!

מאכילים, מטטלים, מוציאים אויר, מכניסים אויר, מתלבשים, מתארגנים, אורזים בעגלה, אורזים תיק ויוצאים, ביחד.

לאן? לטיפת חלב. זהו, הגיע הזמן לקבל חיסון שני.

אז הלכנו, לאחר כל התהליך הנ"ל וחיכינו לנו בשמש, לא ידעת איזו "חוויה" (לא) מרנינה מצפה לך, מ'כפת לך בינתיים להירדם בשמש חורפית נעימה.

והגענו. ובדיוק כשהגיע התור שלנו היית רעבה ובכית. לא היתה לי ברירה אלא לתת לך להמתין.

ובכית לאכול, עדיין לא ממש, היית בשלב הבקשה העדינה ופתאום קבלת כמה טפטופים די מתוקים לפה, התלקקת וחיכית לעוד, לא שערת לנפשך הקטנה-גדולה שזהו רק חיסון מתוק, השקט שלפני הסערה, המתוק שלפני הכאב…

ואז קבלת עוד חיסון, הרגשת דקירה פתאומית, לא צפויה, איזה הלם! איזה הלם!

איזה בכי בכית וראו בבכי הזה את ההלם שלך (מה עשיתם לי פתאום? ולמה?) וגם את הפגיעות (כואב לי, למה אתם פוגעים בי? ואולי אפילו: מה עשיתי לכם?) מסכנה שלי, כמה בכית ועוד לא היה לי הזמן להרגיע אותך מספיק והנה קבלת עוד 'מנה' ברגל השניה, עוד דקירה כואבת, היי, כמה צרחת!

וליבי כאב עלייך ואתך.

מסכנה שלי. כמה ריחמתי עליך ואהבתי אותך וכמה ידעתי שהדקירות האלו טובות לך וכמה טובה אני שלקחתי אותך כדי לתת לך אותן. בזכותן את תהיי בריאה בע"ה, בזכותן תהיי מחוסנת כנגד מחלות שנעות על ציר הלא נעים עד כואב ועד מסוכן ממש.

הבנת ילדונת שלי?

יופי, אני רואה שאת מתחילה להבין. האמת, אתך הסיפור הוא די פשוט, עם אהבה ומזון, מזון ואהבה (בגילך, הם עדיין כמעט שווים מבחינתך) את נרגעת וחוזרת לשלווה המלאכית שלך, הא?

אבל מה אתנו את שואלת ביתי? וגם אומרת… לפעמים כל כך כואב לנו, חזק, בתוך הלב, לפעמים כמו ב'זבנג' פתאומי, כואב לנו מאיזו מכה או דקירה ולפעמים עוד לא הספקנו להתאושש ופתאום עוד מכה ל'קינוח' ואנה אנו באים.

בוכה לנו ואנו בוכים, כואב לנו ואנו כואבים, עצוב לנו ואנו עצובים. היי, אפשר להבין אותנו, נכון, כואב לנו באמת, אבל בואו, בואו נהיה עוד יותר מבינים, בואו נרגיש כמה כל הקושי הזה בריא לנו.

כמה אוהב אותנו המוביל שלנו, האבא שלנו, שנתן לנו 'חיסונים' ככה פתאום באמצע החיים, נתן לנו כדי למנוע מחלות בנשמה, כדי להבריא אותנו את הנשמה שתהיה עוד יותר זכה ולחסן אותנו שלא נדבק במחלות שנעות על ציר הלא נעים עד כואב ועד מסוכן ממש. הבנו?

הבנו. האמת נסיכתי, לא חידשת לנו, לא יצרת כאן תובנה חדשה, אבל המחשת לנו.

המחשת לנו עד כמה טוב לנו כל מה שקורה אתנו, עד כמה שווה לנו לזכור את זה, להזכיר לנו את זה, לחיות את הטוב הזה, לחיות ממנו ולהרגיש טוב, הכי טוב שרק אפשר.

*סודית

כשכואב לי אבא, אני בוכה

כשעצוב לי אבא, אני עצובה

כשקבלתי מכה, אני כאובה

כשחושבת ממי – נזרמים בי כוחות

כשחושבת למי – מוארים לי אורות

כשיודעת שממך – אבא טוב ואוהב

כשמרגישה בתך – נפשי ישובב

רוצה תמיד להתחזק בקרבתך

לחוש שהכל לטובתי – מתנתך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן