ההכנה הראויה לבין הזמנים I הגאון הגדול רבי חיים פרץ ברמן שליט"א

נמצאים סמוך לימי בין הזמנים, ימי בין הזמנים נועדו למנוחה, וחשוב מאוד לנוח בהם ולהתאוורר בהם, ומי שלא יעשה את זה יהי' לו קשה אחר כך ללמוד, כך זה אצל רוב הבחורים, יש יחידי סגולה שאינם צריכים את המנוחה הזו, אבל לרובם זה מאוד חשוב ונצרך, ולא צריכים להרגיש שיש בזה ביטול תורה, אלא כמו ששינה היא צורך האדם, ובחור לא מרגיש כשהוא נשכב לישון שזה ביטול תורה, כך כשמקיימים את בין הזמנים כראוי זהו חלק מצרכי האדם לנוח ולהתאוורר.
ידועים דברי הט"ז באהע"ז סי' כ"ה על הכתוב [תהלים קכז,ב] "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכל לחם העצבים כן יתן לידידו שינה", שיש לאדם שתי ברירות, אפשר לישון מעט וללמוד במשך כל שאר שעות היממה, אבל אז הראש כואב ולא משיגים כראוי, ואפשר לישון יותר בלילה, ואז הלימוד הוא יותר טוב ביום, ויש לו 'כח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה', ואפילו אם בסוף שניהם משיגים בשוה [לפעמים כשמתאמצים מידי מאבדים את הכל], שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים, כי כל מה שאתם משיגים מתוך הקושי הגדול בחוסר שינה, כן יתן לידידו שינה, ואצל רוב בני האדם כך היא ההוראה שעליהם לישון כפי הצורך ולא למעט בשינה, וזקיני מרן הסטייפלר זצ"ל הי' רגיל לחזור על דברי הט"ז האלו, שצריך לישון בזמן, [הוא עצמו נהג אחרת, אבל היתה לו גבורה, היו לו כחות מיוחדים], וכך גם צריכים בין הזמנים, צריכים להתאוורר ולנוח.

 אין בין הזמנים מחיובי התורה והמצות 

אך עלינו לזכור שאין מציאות של בין הזמנים מחיובי התורה והמצות, אין בין הזמנים מכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע, ואין בין הזמנים על מצות תפילין, ואין בין הזמנים על תפלה, אין היתר בבין הזמנים להתפלל פחות טוב.

 בין הזמנים זמן לתפילה בנחת 

הבין הזמנים לא נועד בשביל להפחית בערך וצורת התפלה, אלא אדרבה בין הזמנים הוא זמן שמחייב תפילה מעולה יותר, בגמ' בשבת יא. אי' דרשב"י וחבריו שתורתן אומנותן אין מפסיקין תלמודם לתפילה, מפני שהם טרודים ועסוקים בתורה ללא כל הפסק, אבל כגון אנו מפסיקין לקר"ש ולתפילה, ובבין הזמנים שיש פחות תורתם אומנותם, אז יש את כל הזמן והפנאי עבור התפילה, וגם באמת יותר רגועים, הראש פנוי יותר בבין הזמנים, ואפשר יותר לעמוד לפני ה' כראוי.

וצריכים לדעת שלעמוד לפני ה', אין זה מטלה, זה לא תפקיד קשה שמוטל עלינו לעשות אותו, לעמוד לפני ה' זה זכות ומתנה טובה, ובברכות כז. אי' דאסור לעבור כנגד המתפללין, ונפסק בשו"ע או"ח סי' ק"ב סעי' ד', ובחיי אדם כלל כ"ו סעי' ג' פי' הטעם משום דהמתפלל שכינה כנגדו ואסור להפסיק בינו לשכינה, והיינו כשאדם מתפלל השכינה באה למולו, והעובר לפניו מפסיק בין המתפלל לשכינה שבאה אליו, נצייר לעצמינו שהקב"ה בא לאברהם אבינו, האם מישהו יעבור ביניהם, ואף שהוא אינו רואה את השכינה, אבל היא הרי כאן, ואיך אפשר להפסיק ביניהם, לעמוד לפני ה' זהו זכות ודבר גדול מאוד, ובין הזמנים הוא העת המתאים ביותר לעשות את זה כראוי, כשלא ממהרים לאף מקום, ואפשר בקלות לייחד שעה וחצי לתפילה ולהתפלל בדרך ארץ כראוי, וכשטועמים את זה בבין הזמנים כבר ממשיכים את זה אחר כך גם באמצע הזמן.

 קביעות עתים לתורה 

בברכות סג: אי' ועוד פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה, אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני, אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית , וערב אחד אינו קורא, דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם; ומזה מקישה הגמ' גם ללימוד התורה, אין מציאות שעובר יום בלי תורה, גם על העוסקים לפרנסתם יש חיוב של קביעות עתים לתורה בכל יום ויום, ואנו בני תורה שכרגיל עוסקים בתורה כל היום, כשמגיע בין הזמנים, ודאי שאין אנחנו נפטרים מחיוב זה של קביעות עתים לתורה, הגמרא [שבת לא. וע"ע סנהדרין ז.] אומרת שכשמכניסים אדם לדין שואלים אותו קבעת עתים לתורה, וחייב שיהי' לזה זמן קבוע וכפי שנפסק בשו"ע [או"ח סי' קנה] אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה;
וזה צריך להיות שעה או לפחות חצי שעה של זמן קבוע שבזמן הזה לא נוגעים, זמן של קביעות עתים לתורה, ומלבד החיוב של קביעות עתים לתורה, בן ישיבה לא יכול שיעבור עליו יום בלי לימוד, הוא מאבד את כל הצורה של 'בן ישיבה', ההרגשה היא שבן ישיבה שעובר עליו יום בלי לימוד לפחות של שלש שעות מאבד בזה את כל המעלה והצורה של בן ישיבה, אולי אם אירע אונס גמור אפשר לקיים 'יזיף ביממא ופרע בליליא', [עי' עירובין סה. ושו"ע או"ח סי' רל"ח סעי' ב], אבל פחות מזה ודאי לא יתכן.

 כיבוד אב ואם 

יש חיוב כיבוד אב ואם, כשחוזרים כעת הביתה צריכים לזכור שהוא מן החמורות, ונאמרה בעשרת הדברות, והיא מהחמשה דברות שבין אדם למקום [עי' אבן עזרא פר' יתרו, שמות כ,יב], ואמרו חז"ל שהשוה כבודם לכבוד המקום [יעוי' קידושין ל:], עד כדי שהיו אמוראים שאמרו [שם לא:] אשרי מי שלא חמאן, כי החיוב גדול כל כך וקשה לקיים אותו כראוי בכל פרטיו, מצוה זו היא מהמצות החמורות והגדולות, ושכרה גדול עד מאוד, ולהיפך עונש המבטלה רח"ל, ובקידושין שם אי' רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא;
יש לפעמים כאלו שאצלם זה קשה, אבל אין בזה שום פטור, איננו יהודים כדי לקיים רק את המצות שקל לנו לקיים, כיבוד אב ואם היא מצוה שחייבים בה, וזכות גדולה היא לקיים אותה כראוי, ובבין הזמנים שנמצאים בבית, עלינו לזכור ולהזהר בזה כראוי, שההורים ירגישו שהבן מעריך אותם, אמר לי תלמיד חכם גדול, שאם ההורים מבקשים מהבן דבר מה, ואינו עושה זאת מיד, אלא משיב שיעשה זאת תיכף, הוא אומר בזה להורים שבעצם הוא אינו מעונין לעשות את זה, רק שמבקשים אז אין לו ברירה והוא כבר יעשה זאת, צורה כזו היא לא צורה של כיבוד אב ואם, כיבוד אב ואם מחוייבים גם כשזה קשה, אבל כשגדלים ומבינים זה גם לא קשה אלא אדרבה שמחים מאוד לעשות את זה, אני זוכר תמיד כמה שהייתי שמח בזכות של מצות כיבוד אב ואם, זה זכות גדולה שצריך לייקר אותה.

 דיבורו ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות 

דבר נוסף שצריך לזכור בבין הזמנים הוא החיוב של דבורו בנחת עם הבריות, כמו דאי' בגמ' יומא פו. ואהבת את ה' אלקיך שיהי' שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, וכו', לדבר בנחת, לדבר בדרך ארץ, שיהי' לשני נעים כשאתה מדבר איתו, הרמב"ן באגרת מעמיד את זה בראש כל המעלות, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, זה הדרך שמובילה לכל הדברים העולים בית ה', ובגמ' ביומא שם אי' עוד מה הבריות אומרות עליו, אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכו'; כשבן תורה מדבר בנחת עם הבריות, הקב"ה אומר יש לי במה להתפאר כאן בבריאה, ולהלן שם עוד:
אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו, וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו;
קידוש ה' היא המצוה הגדולה ביותר, ולהיפך חילול ה' הוא החטא החמור ביותר, בבין הזמנים יכולים להזדמן כל מיני דברים שלא נחמדים לנו כל כך, ויכול להיות פעמים שיש חשק להגיב משהו, המילה כבר עומדת בפה, אבל היא תגרום איזה אי נעימות לשני, אז צריכים לזכור שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות זה אחד מהתפקידים שלנו. ולסיכום ימי בין הזמנים נועדו לנוח, להתאוורר, להתפלל כראוי, ולקבוע עתים לתורה שלא יעבור יום בלי כמה שעות של
לימוד התורה, כיבוד אב ואם כראוי, וקידוש ה'.

 חובת הזהירות מביטול ובזבוז זמן 

וברצוני כעת להוסיף דברים שנוגעים גם לכל ימות השנה באמצע הזמן. בחור יכול לחשוב לפעמים, אני הרי לומד כל כך הרבה תורה במשך היום, אז יש גם זמן שנמרח, זמן שהולך לאיבוד, סך הכל יכולתי להשיג יותר ולא השגתי, לא כל כך נורא, אבל צריכים לדעת, שאמנם הזמן שנצרך למנוחה ולאיוורור קצת, זה מצוה,
מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו ארחות יושר בפרק על ביטול תורה מביא בשם הגר"א ז"ל שמיעוט שיחה אין הכונה למעט לגמרי ולא לדבר כלל, אלא הכונה להיפך שמיעוט שיחה הוא דבר שנצרך, צריך איזה זמן מועט של שיחה קלה, והוא אמר לי שזה הדבר החשוב ביותר בפרק זה, כי אם כל בני הישיבות היו יודעים את החשיבות והצורך של זה, הרבה מאלו שבאים להתלונן שקשה להם ללמוד לא היו באים, זה צורך של בן אדם קצת לדבר, ולא רק בבין הזמנים.
אבל מי שחושב שיכול להיות גם זמן שסתם נמרח והולך לאיבוד, הוא יכול לסיים את לימודו מאוחר בלילה ורק שעתיים אחרי כן הוא ישן, ומה הי' בין לבין, מהזמן שעזב את הבית מדרש עד הזמן שישן, הוא לא כל כך זוכר, סתם התבזבז הזמן, על שטויות כאלו ואחרים, לא זו הדרך העולה בית השם, ותנן באבות [ג,ב] שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים;
אין מצב באמצע, זה או חלילה מושב לצים לא ישב, או כי אם בתורת ה' חפצו, מה שנצרך לבריאות ולשמחה שהאדם ירגיש טוב, הרי זה כשינה ואכילה, שכך היא צורת החיים כדי שיוכל ללמוד, ואין זה נכנס אפילו בגדר ביטולה זהו קיומה, כך היא צורת החיים, אבל זמן שמתבזבז לריק, ללא שום צורך, בין הזמן שמסיימים ללמוד עד זמן השינה, הזמן הזה הוא ההבדל בין מצב של מושב לצים לא ישב, למצב של כי אם בתורת ה' חפצו.
ואין הכונה להיות במתח כל הזמן האם לא דיברנו קצת יותר ממה שהי' מותר, הדבר הזה הוא מזיק, צריך להיות רגועים ושמחים, אבל לראות שלא יהי' בזבוז זמן, זה גם דבר שלא כל כך הי' בעבר, כל העולם הי' יותר זריז, היום בחור מרגיש שלא יפסיד כלום אם יאחר קצת ואפילו אם יחסר כמה סדרים עדיין יאחוז אותו דבר כי לומדים לאט, זה שייך גם לנושא הזה.
ההבדל בין ללמוד שבעה ימים בשבוע או ללמוד חמשה ימים בשבוע, זהו הבדל בין להיות במדריגה של בן תורה, או שחסר את המעלה של בן תורה, זהו הבדל בין להיות מונחים בלימוד, או לא להיות מונחים בלימוד, וצריכים לדעת שדבר זה הוא מן החמורות.

ידועים דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' ת"ת ה"ו-יג שכתב וז"ל: מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה וכו' אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים, וכו'.
אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, וכו'; אין כונת הרמב"ם שראוי להרבות בעשיית 'משמר', אלא שלא יהי' מצב שמרגישים אחרי שביום כבר למדתי כראוי, בלילה הזמן יכול להימרח ולהתבזבז, בשביל לגדול חייבים את הזהירות בזה לא לאבד ולבזבז את הזמן.

 בני הישיבות אוכלי מן 

צריכים לדעת ולהעריך איזה מתנה נפלאה הקב"ה נותן כיום לבני הישיבות, בדורות הקודמים כמה בחורים יכולים היו להיות תלמידי ישיבה, הי' עניות גדולה וטרדות קשות, והישיבות לא היו מספקים אוכל, הבחורים היו צריכים ללכת לאכול 'טעג' אצל אנשים, רה"י מרן הגר"ד פוברסקי זצ"ל אמר לי שאין לו כלל טעם באוכל, אין אצלו הבדל מה יגישו לו, אין לו טעם באוכל, כי ההשפלה שהוא עבר כדי לקבל מעט אוכל בשנות הבחרות שלו, שהי' צריך ללכת לבד לבתים לקבל מעט אוכל, להתפזר בעיירה, ועד שהיו מוצאים לו איזה דבר מאכל לתת לו, והיו נותנים מהשאריות וכדו', שכבר אינו יכול להסתכל על אוכל, הוא אוכל רק כי מוכרחים לאכול, אבל הוא איבד את כל הטעם בזה, כך הי' המצב פעם בעולם, הי' קשה מאוד להיות בחור ישיבה.
אבל היום בחורי ישיבה הם אלו שהכי קל להם בחיים, אברכים כבר יש ריחיים על צוארם, וילדים ואפילו בחורים בישיבות קטנות, עדיין הם תחת עול של מלמד שעומד עליהם, אבל בישיבה גדולה בחורים אינם אחראים על כלום, ואינם מחוייבים לאף אחד, ואדרבה יש מסביב הבחורים רק כאלו שמחזרים ורודפים אחריהם, אולי תבוא לשמוע אותי כאן בקבוצה כזו, או בכולל ששי כזה, כאן נותנים כיבוד, כאן יש מה לשתות, והדבר הזה הוא מדרכי היצר הרע, שמנסה כל הזמן לפתות ולגרור את בני הישיבות להנאות עולם הזה, להכניס בהם הרבה עידון ואכילה ושתי', והבחורים מרגישים משוחררים לגמרי והכל מגיע להם, אפשר לבדוק את זה, אם יגיע לישיבה איזה נדיב מאלו שמחזיקים את הישיבה, ויבקשו מהבחורים לעבור לפניו לומר לו יפה שלום ולהודות לו, הם ירגישו כאילו יש עליהם איזה מטלה שמחפשים להיפטר ממנה כבר, כי מרגישים שהכל מגיע לנו.
צריכים להבין איזה חסד הקב"ה עושה איתנו, בזה שנותן לנו את כל האפשרות ללמוד בלי הפרעות, כמו אוכלי המן, אבל אין הכוונה בזה שנהפוך להיות העם המתאוים, ושנרגיש שמגיע לנו תודה רבה על כל רגע שלומדים, ונתיר לעצמנו אחרי שכבר למדנו תשע או עשר שעות לבזבז את הזמן, או אם למדנו חמשה ימים השבוע כבר מגיע לנו תודה רבה על זה, ואנחנו לא צריכים להתאמץ וללמוד כל השבוע.
וכאן בישיבה הרי נמצאים אלו שיש להם במיוחד את האפשרויות לגדול, נמצאים כעת אחרי תקופת הרישום שזה הזמן שהדבר הזה מאוד בולט, שכולם מכירים בזה, שכאן בישיבה יש לציבור חברים טובים ורמה גבוהה, הקב"ה נותן לכם את כל הדברים הטובים שיש, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן [מכילתא פרשת בשלח], ולכן לא יתכן שיהיו כאלו שיחיו בהרגשה יש לנו את הכל, אבל תנו לנו ליהנות מהחיים, ואם מדברים על זה, הם משדרים מעין אמירה של 'משה ואהרן למה תפריעו את העם מהנאותיו לכו לסבלותיכם' תנו לבחורים גם ליהנות, צריכים לברוח מהדברים האלו, הקב"ה לא העמיד אותנו פה ונתן לנו כאלו מתנות גדולות של כשרונות טובים וללמוד במקום טוב וכו' כדי שאנחנו נרצה לחגוג.
הקב"ה נתן לנו את כל זה בשביל שנוכל להרגיש שבשבילי נברא העולם [סנהדרין לז.], ועלינו מוטל התפקיד לזכור שהיום קצר והמלאכה מרובה והשכר הרבה ובעל הבית דוחק, ולכן צריכים לאזור חיל ולהיות פועלים זריזים, הדבר הזה של איבוד זמן וריבוי הנאות עולם הזה ולהכניס לראש דברי הבל ושטויות, הוא דבר נורא, ויש בזה כפיות טובה גדולה כלפי הקב"ה, מה יש לקב"ה בעולם חוץ מאיתנו, בית המקדש חרב, ומכל אנשי העולם נשאר לקב"ה את הפינה הקטנה הזו של בני התורה המיוחדים, היתכן שנאמר לו שבזמננו הפנוי נלמד ונעבוד אותו.
ידוע שהגר"י אברמסקי זצ"ל הי' מעורר טבע האדם כשבא לבית הכנסת להתפלל הוא מרגיש שעשה בזה איזה דבר מיוחד, התאמץ בשביל לבוא לבית הכנסת, אבל דוד המלך אומר [תהלים ה,ח] "ואני ברב חסדיך" וגו', לא כמו שלנו נראה שאם באנו לבית הכנסת, אז אני ברוב חסדי טרחתי ובאתי, זה חסד מיוחד שהקב"ה עושה איתנו שהוא נותן לנו את האפשרות והזכות הזו, צריך לזכור את זה ולחיות כך, לא לחשוב שזה בשביל אלו שלא כל כך מבינים ענין אבל לנו מותר גם ליהנות ולהעביר את הזמן, יש מחיר לדברים כאלו, בצורה כזו לא גדלים להיות תלמיד חכם, אתם יכולים לראות בועד א' ובועד ב' שהבחורים שרק השקיעו ולמדו כמו שצריך הם המבוקשים ביותר, אותם חוטפים ראשונים, ואחר כך הם התלמידי חכמים הגדולים של הכולל שלנו, ויודעים ללמוד יותר מכולם, כך היא המציאות. תשקיעו את הזמן בתורה ובמצות, לא חלילה בטלה ועינוגים, שהרחוב לא יכנס אלינו, שלא נגיע למצב של "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם" [תהלים קו,לה], ואין הכונה רק לגויים, גם כאלו שהם חשובים כל אחד במעלתו, אבל אנחנו נמצאים במקום שיכולים להיות רוחניים, עד לפני חדשיים הי' לנו כאן בישיבה פנס גדול שהאיר לנו והראה לנו את הדרך איך להיות אדם רוחני, אנחנו במקום הזה, אנחנו נמצאים במקום שאמרו בו שסקרנות להסתכל בלוח מודעות זה ביטול תורה, במקום הזה אנחנו עומדים, ועלינו להראות אחרת, לא להיות בני עולם הזה, בליינים, מבזבזי זמן, לא להיות שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, אלא אנחנו צריכים להיות במצב של כי אם בתורת ה' חפצו.
יוצאים כעת לבין הזמנים תנוחו כראוי תתאווררו, ותזכרו שאין הכונה לקחת את הדברים בצורה של להיות במתח עם עול אולי חרגנו ממה שהי' נצרך ומותר לנו, ונכשלנו בביטול תורה, אסור לחיות כך, המתח הזה הורס את האפשרות לגדול כראוי, צריך להיות ברוגע בשלוה בשמחה ובמנוחה ותהיו כולכם גדולי תורה.

תוכן קשור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד על הבמה

קבל את המגזין
ראשון למייל:

במה 69 הרב אברהם בייפוס מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה

זאת התורה לא תהא מוחלפת – "כל המבזה תלמידי חכמים"

בימים אלו של ימי הפורים הורה רבינו הגראי"ל שטינמן זצוק"ל לאחד ממרביצי התורה החשובים שליט"א שיראה להזהיר את בני הישיבה לקראת ימי הפורים, שידעו "ששום

'סגולות' לפרנסה

  בפרשתנו אנו לומדים על ירידת המן. דור המדבר לא היו צריכים להשתתף בהרצאות בנושאי אמונה וביטחון בכל הנוגע לפרנסה. היה ברור ומוחשי כל כך

אמנות ההתבוננות

יציאת מצרים היתה תלויה במשה רבנו. מרגע שנולד הוכן להנהיג את העם. ברגע היוולדו, כבר אז התמלא הבית אורה, ועל כן נאמר, "ותראהו כי טוב",

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן