אנחנו מנחשים והילדים מנחשים. אם כן, למה הניחוש נחשב בעיני מורים והורים לא רצוי? ומדוע הילדים המתקשים מנחשים כל כך לא נכון?
אנחנו המבוגרים, שרואים את המילים גלובלית, יכולים לנחש בקלות את המילה הנכונה כי אנחנו מסתמכים על בנק של מילים עתיר ניסיון.
כשם שאנחנו יכולים במבט חטוף להבדיל בין ספל לשתיה לספל לנטילת ידיים, או כפי שאנחנו מזהים דיסק-און-קי למרות שהוא קיים באין ספור עיצובים שונים, כך אנחנו מבדילים בין מילים שונות ומיחסים להן מיידית את המשמעות הנכונה.
אך בעוד הניחוש הוא חלק קריטי מטכניקת הקריאה שלנו המבוגרים, הגישה המקובלת היא למנוע ככל האפשר מילדים לנחש, מפני שבנק המילים עוד לא קיים אצלם, והיכולת שלהם לבקר את עצמם עדיין לא מפותחת.
וכאן נוצרת לנו בעיה:
אם אנחנו מצליחים למנוע מהם לנחש, הקריאה הופכת להיות מדויקת אבל איטית, והבנת הנקרא היא נמוכה. ילדים צייתנים וטובים עלולים אפילו להמשיך ולקרוא כך במשך שנים, ולא להתייעל.
ואם אנחנו לא מצליחים למנוע מהם לנחש, הילדים שוגים שגיאות רבות ואקראיות. ולמרבה הקושי, שגיאה אקראית היא שגיאה שאי אפשר לטפל בה ספציפית כי היא תלבש בכל פעם צורה אחרת, והיא כמעט לא מושפעת מתירגול.
שלוש סיבות גורמות לילד שלמד לקרוא על פי כללי הפונולוגיה לנחש באופן שגוי –
- המילה שהוא מנסה לקרוא עדיין לא קיימת אצלו בבנק המילים
- מערכת הביקורת שלו לא מפותחת, והוא לא יכול להסתמך על הבנה והקשר לצורך בקרה
- תפקוד עיניים לא אופטימלי
בכל שלוש הסיבות האלה צריך ואפשר לטפל. ועל כך בהמשך בעז”ה.
