רבנו בחיי על בראשית פרק א פסוק ב:
"ועל דרך המדרש (בראשית רבה א, ד) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ בזכות שלושה דברים נברא העולם, בזכות חלה, בזכות מעשרות, בזכות ביכורים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו, יט) ראשית עריסותיכם חלה תרימו, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח, ד) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא ביכורים שנאמר (שמות כג, יט) ראשית ביכורי אדמתך".
לו היינו מנסים את כוחנו ומחפשים מצוות ועובדות שבזכותן נברא העולם, ספק אם היינו מגיעים לאחת מהמצוות הנקובות כאן במדרש – חלה מעשרות ובכורים. אמנם בשלשתן נכתבה המילה ראשית, אך איך אפשר להבין שבשביל שלשה דברים אלה דווקא נברא העולם?
***
הגמרא מספרת שרב אשי זלזל במנשה מלך יהודה וקרא לו בדרך זלזול "חבר". בלילה התגלה אליו מנשה ונזף בו ואמר לו: "חברך וחבירי דאבוך קרית לן" (סנהדרין ק"ב ע"ב) (- ראו זה פלא, מצד אחד עומד רב אשי, גדול האמוראים בדורו. ומאידך, מנשה, המלך שעבד עבודה זרה יותר מהאחרים, "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד", בין השאר הרג את סבו ישעיהו הנביא כשניסה לומר לו דברי תוכחה, מכל מקום כשרב אשי משווה עצמו למנשה, מה שלכאורה היה אמור להיות כבוד גדול, מנשה נעלב…).
שאל אותו מנשה שאלה בהלכה: מהיכן בוצעים את הפת אחרי שמברכים המוציא לחם מן הארץ. רב אשי לא ידע, לימד אותו מנשה שיש לבצוע את הפת מהיכן שמתחילה הפת להיאפות. שאל אותו רב אשי: כיון שהייתם כה חכמים מדוע עבדתם עבודה זרה? ענה לו מנשה: "לו היית בדורנו היית מקפל את שולי הבגד שלך ורץ לעבוד עבודה זרה".
הדברים טעונים הסבר:
- מדוע בחר מנשה דווקא בהלכה זו להראות לרב אשי שאין זה נכון מצדו לזלזל בו, במנשה.
- מה פשר שאלתו של רב אשי: "כיון שכה חכמתם מדוע עבדתם ע"ז", מה הקשר בין ידיעת ההלכה הזו של מקום בציעת הפת לבין הימנעות מעבודה זרה?
- מה ענין שולי הבגד שאמר מנשה לרב אשי שלו היה בדורו היה מקפל את שולי הבגד ורץ לעבוד עבודה זרה?
***
מבית מדרשו של מהר"ל למדנו:
ישנן שתי סיבות לעבוד עבודה זרה, תשוקה יצרית או טעות שכלית.
בעבר היה יצר הרע לעבוד עבודה זרה. היצר הזה אינו מוכר לנו כיון שבתחילת תקופת בית שני בטלוהו אנשי כנסת הגדולה כמו שמספרת הגמרא במסכת יומא (ע"ט ע"ב) שעם בואם חזרה לארץ ישראל בכו ובקשו וניתן בידם ובטלוהו.
מאז אין לנו כל מושג מהו אותו יצר ומה כוחו. כמו שעיור מלידה אינו מסוגל להבין את תאוות הראיה ואדם ללא חוש טעם לא יבין את תאוות האכילה, כך לא נוכל להבין את התאווה שהיתה בזמנו לעבוד עבודה זרה. ובאמת, כלום מכיר אדם מאן דהו שקם בבוקר ותשוקה אדירה בלבו להשתחוות לצלם כלשהו או לכוכב כלשהו למרות שיודע שאין בו ממש? וכיון שכך לא נוכל לדון אותם כמאמר המשנה "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו".
אבל, גם משהתבטל היצר, העבודה הזרה לא התבטלה. קול המונה של רומי ממלא חללו של עולם. בימים שאחר ביטול היצר עבדו עבודה זרה, וכך מאז ועד היום, אך ורק מתוך טעות שכלית, שמאמינים באמת ובתמים כי לכוחות אותם הם עובדים יש משמעות. ויש להם שליטה וכח.
רב אשי חי בתקופה בה יצר הרע של עבודה זרה התבטל זה מכבר. עובדי העבודה הזרה שהוא הכיר, עשו זאת מתוך הטעות השכלית הנ"ל. וכך חשב שגם מנשה טעה ולכן זלזל בו. הראה לו מנשה שאין זו סיבה שרב אשי יזלזל בו. שאל אותו מהיכן בוצעים את הפת וכשרב אשי לא ידע לימד אותו שיש לבצוע את הפת ממקום בו מתחילה הפת להיאפות. מדוע באמת בוצעים את הפת ממקום זה?
כשאוחזים ככר לחם ביד, לחם שיצא מן האדמה, לחם העשוי מדגן הגדל בארץ. מברכים "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ" ובכל מקשרים את הלחם היוצא מן הארץ לבורא העליון הבורא כל שעליו נאמר "היושבי בשמים". כשבוצעים את הפת מנקודת ה"ראשית" שלו מעוררים את זכר ה"ראשית" ו"הראשון" כמו שאמר הקב"ה ביד נביאו: "אני ראשון ואני אחרון", מייחסים לו את הלחם היוצא מן הארץ. שאל רב אשי את מנשה בתמיהה גדולה: כיון שידעתם את סוד הראשית וידעתם שהכל מיוחס ל"ראשון" – לקב"ה מדוע עבדתם עבודה זרה?
וכך ענה לו מנשה:
כשאדם נוטל סמים קשים והוא טרם מודע לכך שהסמים מורידים אותו לעברי פי פחת הוא טועה וחושב שאין בהם כל רע, אדרבה, טובים הם לו מאד, הרי אם משהו יעכב אותו בדרך להשגת הסם יכעס ויפעל להסיר המעכב. לעומתו, אדם המודע לנזק הנורא שהסם גורם לגופו ולנפשו אך אינו יכול לעמוד בפיתוי, אם משהו יעכב בעדו בדרכו להשיג את הסם, ישמח… כי אחרי הכל גם הוא לא רוצה בסם.
אמר לו מנשה: אצלכם, שאין לכם יצר של עבודה זרה, מי שעובד עבודה זרה עושה זאת מתוך שחושב שנכון לעשות כן, הוא אינו מודע לטעות שבידו, ולכן אם בגדו יעכב בעדו יקפל קצה מעילו וירוץ לעבוד עבודה זרה. לעומת זאת, אנו, אומר מנשה, ידענו גם ידענו כי עבודה זרה שקרית ואפס תועלתה וידענו גם את הנזק שבעבודתה, אך היינו משועבדים ליצר, יצר שאתם לא מכירים. כשאדם משועבד ליצר ומשהו מעכב בעדו שמח הוא שמתעכב, כי אחרי הכל יודע הוא שגורם הוא לעצמו ולעולם נזק נורא בעובדו עבודה זרה.
כל ראשית מזכירה לנו את הראשון והראשית ומחזירה אותנו לשפיות של עבודת ד' טהורה ומרחיקה אותנו מהאמצעים שלהם מייחסים בני אדם טועים משמעות והנהגה. ולכן בשביל ה"ראשית" – ביכורים, חלה, מעשרות, ברא הקב"ה את העולם שמצוות אלה יחזירו אתנו לראשית.
***
מדרש זה משתלב היטב במדרש אחר האומר שבשביל ישראל שנקראו "ראשית (- "קודש ישראל לד' ראשית תבואתה" – ירמיהו) ובשביל התורה שנקראת ראשית ברא הקב"ה את עולמו כי עם ישראל שעליו נאמר "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" באמצעות התורה ומתוות הראשית שבה, יבשרו לעולם את בשורת מציאות האלוקים, ייחודו וראשיתו.
המשך דברי רבנו בחיי המצוטטים בראש המאמר הם:
"ועוד אמרו (שם) בזכות משה שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, וכל המצוות האלו דרך אחד להן וכולן רמז על אחדות החכמה הנקראת ראשית, וכן מלת בראשית בתרגום ירושלמי בחוכמתא".
ואכן משה רבנו היה השושבין להביא את בשורת הייחוד והראשוניות של הבורא לעולם וזו היא החכמה – לרדת למהותו של עולם ולראות את חותם הקב"ה – חותם "הראשון" בכל מקום ובכל עת.
