בפרשת השבוע אנו לומדים על למך, "ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה… ותלד עדה את יבל הוא היה ישב אבל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב". בפסוק זה טמונה תובנה חינוכית מיוחדת, אוצר של ממש.
הכלל החינוכי הידוע אומר שבחינוך אין כללים, אין שיטות, אין נהלים, הכל נידון לגופו, לכל ילד מפתח לליבו ולא מה שעבד אצל הבכור יעבוד אצל בן הזקונים ולא מה שהיה ברור לשני מובן גם לשלישי.
שמעתי פעם בשם הרב נחום דימאנט שליט"א, כי באופן טבעי כל אבא יכול לחנך כל ילד! די בעצם העובדה שבורא עולם נתן דווקא לנו את הילד הזה, כנראה שיש לנו את הכלים לגדלו, לחנכו ולחכמו. הבעיה מתחילה כשההורים מפתחים 'שיטה', או אז מתחילה הבעיה… כי לא כל שיטה מתאימה לכל ילד.
לא מה שעבד אצל הבכור יעבוד אצל בן הזקונים ולא מה שהמריץ את השני יעודד את השלישי, אנו צריכים להיות ערניים ולבדוק כל מקרה וכל ילד לגופו.
לכל ילד מפתח משלו, יש ילד המופעל רק על-ידי לחץ ויש שלחץ משתק אותו ורק יד רכה ומבינה תדרבן אותו. ישנם ילדים שתחרות מאתגרת אותם, הם פורחים כשמכריזים על מבצע, לעומת ילדים שהתחרותיות רק תהרוס אותם.
כללו של דבר: חייבים להתרגל לחשוב גם מחוץ לקופסא, לא יתכן שבכל התחומים העולם מתפתח ורק בכל הנוגע ליקר מכל – לחינוך הילדים נמשיך לדשדש ולא ננסה לחשוב אולי יש עוד כיוון איך להאהיב על הילד את התפילה, איך לחנך אותם ליותר דרך ארץ. וכשרוצים באמת מוצאים!
***
לפעמים נתקלים בטענה שאצל כל שאר הילדים בבית זה עבד, כולם הבינו שכך נוהגים ורק הוא עקשן… כולם בגיל שלו כבר… ורק הוא… טענות שבעצם באות להטיל את האשמה על הילד ולא לערער על הגישה החינוכית שנקטנו.
זו אחת הטעויות הנפוצות כביכול שהעובדה שארבעה אחים היו כאלו מחייבת גם את הילד החמישי?! אז מה אם כל הבנות הבינו ורק היא לא, האם זה משהו גנטי החייב לעבור לכלללל הילדים?!
בפרשתנו, פרשת בראשית, מיד בבריאת העולם (בראשית ד' י"ט-כ"א) מסופר על למך: "ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה… ותלד עדה את יבל הוא היה ישב אבל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב".
אתם מבינים, לאותם אבא ואימא נולדו שני ילדים, הראשון היה הבדואי הראשון זה שהלך יחף ואכל עגבניות עם חול… ואחיו היה הכנר הראשון אשר שילמו מאות שקלים לקבל לכל הפחות מקום ביציע…
התורה מלמדת אותנו שלאותם אבא ואימא יתכן שייוולדו שני ילדים שונים לגמרי, כל אחד עם תכונותיו, יכולותיו וחסרונותיו ואנחנו כהורים חייבים לזכור שלכל אחד גם שביל מיוחד המדבר ומגיע לליבו.
רק כשמפנימים ידיעה זו אפשר להתחיל להיות יצירתי. להיות יצירתי פירושו לנסות ולנסות ולא להתייאש, כל כישלון מקדם אותנו לפתרון. הממציא האגדי בל גרהם, אשר המציא את נורת הליבון והטלפון ערך כשלושת אלפים ניסויים עד שהגיע לחומר מוליך החשמל בנורה. כשנשאל לאחר שנים כיצד לא התייאש לאחר כל כך הרבה ניסיונות שכשלו, ענה: כל כישלון לימד אותי שבחומר זה אי אפשר להוליך חשמל. הוא אף פעם לא נכשל הוא כל הזמן למד והתקדם.
כך בחינוך. אם נכשלנו למדנו.
***
תובנה נוספת מהיום הראשון לבריאת העולם: אנו קוראים בתורה על היום הראשון של בריאת האדם, על כל התהליכים והתהפוכות, יצירת אדם וחוה, החטא, הגירוש מגן עדן, קרבנות קין והבל והריגתו וכו'.
הציווי האלוקי הראשון היה "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בראשית ב, יז) וכבר בציווי הראשון ביום הראשון נכשל האדם ואכל. נתאר לעצמנו בחיינו מצב בו לא ביקשנו כלום, נתנו הכל, הענקנו ורק ביקשנו בקשה קטנה, בקשה יחידה, וכבר כישלון מהדהד על הניסיון הראשון ביום הציווי?!
ללמדנו, שכך היא דרך העולם. יש כישלונות ולא נרתעים! נלמד מבריאת האדם, שגם הקב"ה בורא העולם כתב זאת בתורתו ללמדנו שממשיכים. יש את העונש והתגובה אבל החיים ממשיכים.
למדנו שעם מוישי לא כדאי לעשות מבצע עם נקודות, למה?! אולי כי אין לו ראיה לטווח ארוך. כעת ננסה כיון חדש, מבצע עם תגמולים מידיים. אם גם זה לא עובד מנסים אולי לכבד אותו, אולי זה מה שחסר לו?!
ואלי בכלל הוא ילד שחייב להבין להתחבר לעניין בפנימיות, איתו נדבר על חשיבות העניין…
יש ילד שהמניע שלו הוא כבוד, הוא חייב להיות במרכז ויש ילד האוהב לחיות בקונכייה, אך אין ילד שאתו אי אפשר להצליח!
***
בחינוך נדרשת יצירתיות רבה, ישנם מצבים רבים שבמושכל ראשון ובחשיבה שטחית אין פתרון, אולם אם נשקיע מחשבה נמצא פתרונות פשוטים ומקוריים איך לחנך ללא להזיק.
טבע האדם שהוא מחפש חיים קלים ונוחים ודווקא במצבים של אין ברירה הוא מגלה תושייה ויצירתיות.
אומרים שהמדינות החתומות על הסכמי שלום בינלאומיים גם אינן חתומות על שום פיתוח טכנולוגי, בעוד שהמדינות הנמצאות במצב מלחמה לא מפסיקות לייצר טכנולוגיות, כשלמעשה היא הנותנת: כשאין ברירה המוח פעיל, כשהכל זורם המוח פאסיבי.
הרבה סופרים יעידו שהחומרים הטובים והכתבות המוצלחות ביותר הם תוצאה של שעת לחץ, של רגע האפס לפני סגירת הגיליון, דווקא אז נפתחים המעיינות בסייעתא דשמיא. בזמן מנוחה קשה לפעמים להיות יצירתי ופורה.
לעיתים נוח להחליט שעם הילד הזה אין מה לעשות, הוא לא מוכן להתאמץ, לא מבין… בעוד שאם היו מבטיחים לנו איזה תגמול מיוחד על כל קידום או שהיינו חייבים להצליח איתו מאיזו סיבה, היינו מוצאים גישות ושיטות איך לקדם!
יש אנשי חינוך הנודעים כאנשים בעלי גישה מיוחדת וניסיון לפתור מקרים מורכבים. כשנחקור מה הביא אותם ליכולת המופלאה הזאת נגלה שאלו אנשים שלא הרימו ידיים וכשלא הלך בדרך הרגילה ניסו כיוון אחר וכך בעוד תלמיד ובעוד תלמיד עד שפיצחו לעצמם שיטות שונות.
כל אלו שפיתחו שיטות וגישות היו אנשים שהעזו לנסות, הם היו אנשים שחשבו וחשבו עד שגילו עוד דרך ועוד כלי איך להשיג את המטרה. כך זה בכול התחומים וכך זה גם בחינוך, אין צורך בתעודה מהאוניברסיטה, צריך רק רצון להצליח.
אנחנו חייבים לפתח את ארגז הכלים שבידינו ולא לנסות שוב ושוב את אותה גישה, במיוחד במקרים בהם ראינו שהדרך שניסינו אינה עובדת…
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
