משמעת עצמית

 

1.

אחת מהזדמנויות שנתנה לנו הקורונה היא לבדוק את המשמעת העצמית שלנו ושל זולתנו.

"משמעת עצמית", להבדיל מדברים שהם בגדר "חובה" או "כפיה", היא אחת הערובות להצלחתו של אדם (כמובן בסייעתא דשמיא).

מאז ימי הילדות, האדם נכנס למערכת שמצפה ממנו, מכוונת אותו, דורשת ממנו, כופה עליו ואף מענישה אותו על אי עמידה בציפיותיה (המערכת קרי ההורים והמחנכים).

המטרה האמיתית של המערכת היא לחנך את האדם לדרך הרצויה ולהרגיל אותו לבצע את המטלות שעליו לעשות.

להפעלה של בן אדם יש תמיד גבול.

אתה יכול להכריח ילד לקום בשעה שבע, אפשר אולי למשוך את זה לימי הנעורים. אך בשלב מסוים, מגיע הזמן בו אין יכולת לכפות והנושא עובר לידיו של הנער או הבחור. הוא זה שיהיה אחראי על מעשיו והוא זה שיחליט מתי לקום ומה לעשות בזמן שהוא ער.

הנושא הזה לבדו שווה כמה מאמרים. כי יש כאלה שאינם מנצלים את הזמן בו באמת ניתן להרגיל את הילדים להנהגות כאלה ואחרות, ולעומתם יש כאלה שאינם מצליחים לחדול מלכפות על הילדים גם כשהם לגמרי לא ילדים. אך מה שברור ללא ספק הוא שכל נושא ההפעלה בידי הורים ומחנכים הוא משהו זמני שיש לו תאריך תפוגה.

 

2.

השלב הבא הוא התנהלות של האדם מול החברה.

החברה בהחלט כופה על האדם הרגלים. של קימה, של התנהלות, של התארגנות ושל דרך ארץ.

מבין הילדים והנערים שקמו בבוקר, כמו כל ילדי העולם, בגלל שזה מה שדרשו מהם ההורים והמורים, ישנם כאלה (והם מיעוט שבמיעוט) שברגע שכוח הכפייה הזה ייפסק, הם יכרתו ברית ידידות עם המיטה (שאינה אלא מיתה) ויקפידו על "בייגלה עם שומשום" ושאר תוספות, ובמילים אחרות – יעצרו את מעגל חייהם. ועדיין על ההורים והמורים להקפיד בכך, כי רוב הילדים והנערים מבינים לבד.

ברם, רוב רובם של הילדים והנערים ימשיכו את שגרת היום גם ללא כפייה. יותר נכון, לא כפייה גלויה, כי אם דרישה של המערכת סביבם.

הם רוצים ללמוד בישיבה. הם רוצים להיות בחברה. הם רוצים להתקדם בחיים.

לא קל לדעת מי מהם עושה את הדברים מתוך רצון אמיתי והכרה מלאה בחשיבות הדברים. מי מהם רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים, אביו שבארץ והצוות החינוכי, ומי עושה זאת כי הוא חייב, כי דורשים ממנו, כי  אחרת יעיפו אותו, כי זה יכול להזיק לו בשידוכים.

אך ישנם זמנים שבהם אדם יכול ללמוד על עצמו, ואחרים עליו מי הוא באמת.

ימי הקורונה, היו ועודם, ימים שכאלה.

 

3.

כי בימים הללו רוב הגבולות, החסמים, הדרישות, המסגרות, ההגבלות, לא רק שהשתבשו אלא חלקם נעלמו.

כלומר, גם אם המסגרות ומקומות העבודה חידשו את פעילותן, הרי שכוח האכיפה ירד משמעותית אם לא לחלוטין, והיחיד יכול היה להתחמק ולעשות כרצונו.

הדברים אמורים בזמן הקימה, בזמן ואיכות התפילה, בהגעה ללימודים, בהגעה למקומות העבודה כמו גם לתפוקה בכל המקומות שהזכרנו.

כאן היה רק כוח אחד שנותר לבני האדם, והוא "המשמעת העצמית".

מעניין איך מעולם לא כתבתי על המושג הזה, שהוא לעניות דעתי, אחד המאיצים והמבטיחים הצלחה בכל תחום. הן הרוחני והן הגשמי.

כי בסופו של דבר מה מותר אדם אחד על רעהו?

מה גורם לפלוני לסיים ש"ס ולאלמוני להסתפק במה שדרשו ממנו?

מה גורם לבחור אחד לסיים את הסדר בזמן שנקבע ובחור אחר להמשיך לעשות שטייגן עד חצות?

מה גורם לאדם להשקיע מספר שעות בעבודתו ולאחר מספר כפול של שעות ולהתקדם בדרגה?

הכול עניין של משמעת עצמית.

 

4.

כמי שחי בעולם הסופרים אני יכול להעיד כי אחד הדברים הקשים ביותר לסופר הוא "משמעת כתיבה".

כתיבה היא משהו ערטילאי. זה לא כמו מזכיר/ה שצריך/ה לענות לטלפונים או להדפיס מכתבים. זה לא כמו בנאי שאמור להספיק לבנות קומה בזמן קצוב שהמעביד דורש ממנו.

סופר נמצא לרוב ברשות עצמו, והוא זה שקבע את קצב הכתיבה.

הוא צריך להתמודד עם מחסומי כתיבה. לפני תקופה למשל, ישבתי לילה שלם מל המחשב כדי לכתוב לכם סיפור וכל מה שיצא לי זו הכותרת "קח אותי בשתי ידיי".

כמעט התייאשתי וכבר רציתי לכתוב סיפור אחר, אך כאן הגיעה לעזרתי משמעת הכתיבה והכריחה אותי לשבת יום למחרת ולכתוב שלושת רבעי סיפור ואני כבר יודע שמחסום הכתיבה הוסר.

הדברים הללו קורים כמעט מדי שבוע, ולא פעם עולה מחשבה בליבך "בא נוותר על מאמר השבוע. מה יקרה?" ומה שמציל אותך מעצמך היא רק משמעת הכתיבה.

אני לא ארחיב על התקופה הקשה בת שלוש השנים, בהם התרוצצתי עם בני ז"ל בכל רחבי העולם. אז  באמת היה לי תירוץ בכל שבוע שלא לכתוב מאמר או סיפור, אך בזכות המשמעת העצמית מצאתי כוחות שלא היו לי ומילאתי את מכסת הספרים השנתית שקבעתי לעצמי.

אני כותב את הדברים במטרה לחזק את הנקודה הזו של המשמעת העצמית אצל קהל קוראיי.

 

5.

יהיו שיאמרו ש"עצלנות" או "חריצות" היא תכונה מולדת. אני סבור כי זוהי תכונה נרכשת. ויש לי הוכחה לדבר: שימו לב שכל העצלנים בילדותם, החיים מחייבים אותם להיות "חרוצים" כל חייהם.

באחד מספריי לילדים כתבתי על ילד עצלן שהתבקש לארוז את חדרו לצורך מעבר דירה וכמובן לא עשה זאת, ויום אחד בשעת בוקר מוקדמת מגיעים המובילים והוא נאלץ להשליך את חפציו בחופזה, עד שאחד המובילים מבחין בכך ואומר לו: היודע אתה? אני הייתי עצלן כמוך ולכן כל חיי אני עוסק במלאכה הכי קשה בחיים – מלאכת הסבלות. אני סוחב מקררים מבוקר עד ערב ויודע שעוד לפני שאגיע לגיל 40 הגב שלי יהיה גמור, עם פריצות דיסק ואולי אפילו נכות, בעוד האחים שלי יושבים במשרדם ממוזגים בגלל שהם היו חרוצים כשאני הייתי עצלן".

אני מציע לכל הורה לשים אל ליבו את הרכשת מידת החריצות אצל ילדיו.

את זה ניתן לעשות לא רק על ידי הפעלה שמרגילה את הילד לפעול, אלא חייבת להיות גם הנחלה שתסביר לילד מה המשמעות של להיות חרוץ ומה המשמעות של להיות עצל.

לאבי שיחי' היה כלל ברזל: "אין כזה דבר 'לא רוצה'. יש דבר כזה 'לא יכול'".

אני מוכרח להודות, שהוא לקח את הכלל הזה למקום די קיצון. הוא באמת דרש מאתנו הרבה, אך מה שגרם לנו לציית היא העובדה שמעצמו דרש תמיד כפול ושהעונש שלו למקרה של סירוב ואפילו של רמז לאי שביעות רצון ("אוףףף") היה שהוא עשה את הדבר בעצמו ולא הסכים בשום אופן שנעשה אותו.

תאמינו לי, שלא הפסדנו כלום מהדרישות הללו. להיפך ולהיפך.

 

6.

אחד ממחנכיי בת"ת "תורת אמת" בחיפה (הרה"ג ר' צבי פוקס שליט"א) נהג לומר לנו "יש מקום מיוחד בגן עדן בשביל בעלי התירוצים" (יכול להיות שלא אמר גן עדן)…

הוא היה מחנך בכיתה ז', אך היה דורש מאתנו דברים שדרשו בכיתה ח'. הן בבחינת הלימוד והן מבחינת ההנהגה העצמית. אך בעיקר היה דורש מאתנו לדרוש מעצמינו.

היום אני יודע, שהדרישה העצמית, היא הכוח הכי חזק שקיים אצל אדם מפני שהיא לא מותנית בסביבה, משום שהיא מסתובבת בתוך סל התירוצים שיש לכל אחד מאתנו, סל נסתר ובלתי ידוע שפועל בשירות החולשות שלנו, העצלות שלנו, ומנפיק תירוץ לכל דרישה חיצונית, הן שמיטבה לנו והן שמיטיבה לסביבתנו.

הדרישה העצמית, אם היא באה עם משמעת עצמית חזקה, נמצאת בדיוק שם, כדי לענות על התירוצים הללו ואפילו כדי לסגור מראש את סל התירוצים.

היא הכוח האמיתי מאחורי כל הצלחה (כמובן בסייעתא דשמיא, כי שום רצון לא יועיל ללא סיוע משמים).

ואם ינסה מאן דהו למצוא סתירה בין "כוח הרצון" לבין "סיעתא דשמיא", אביא כאן את התפילה "רצון יראיו יעשה" ואת דבריו של רבינו מרן ראש הישיבה הגרי"ג אידלשטיין שליט"א שאמר לאחרונה: "כל אחד יכול להיות גדול בתורה, אין שום בעיה. כתר תורה מונח, וכל אחד יכול לזכות בכתר תורה. רק צריך רצון עם תפילה וסייעתא דשמיא. אם יש רצון חזק ללמוד אז יש סייעתא דשמיא, והבא ליטהר – מסייעין אותו".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן