מה הן התכונות הנדרשות למנהיג בכלל ולמנהיג שיחליף את משה רבנו ויכניס את עם ישראל לארץ ישראל בפרט? * הרב מרדכי נויגרשל עם תובנות מרתקות בטורו השבועי
משה מסמיך את יהושע על פי צווי ד’ כמנהיג על ישראל. מה הן התכונות הנדרשות למנהיג בכלל, ולמנהיג שיחליף את משה רבנו ויכניס את עם ישראל לארץ ישראל בפרט? כריזמה? כישרון נאום? כושר ארגון? אי-קיו גבוה? הבנה בכלכלה? בביטחון? ניסיון בניהול חברתי? תואר אקדמאי? ניסיון מוכח בתככנות?
***
משה ביקש מהקב”ה, “יפקוד ד’ אלוקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, אשר יוציאם ואשר יביאם”.
- אלקי הרוחות “מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו”
- אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם – עמוד אש ההולך לפני המחנה. נותן דוגמה אישית בכל דבר ודבר.
- אשר יוציאם ואשר יביאם – בכוחו לגרום להם לצאת ולבוא היכן שצריך.
והקב”ה מורה למשה לבחור ביהושע ולהסמיכו כמנהיג וכיורש. כי יהושע הוא “איש אשר רוח בו”.
בפשטות מובן הדבר שמנהיג צריך להיות זה המבין את צרכיו של כל יחיד והמתייחס אליהם ודואג להם. הן גם בחירת משה הייתה בשעה שמשה דאג לכבש הצמא שפרש מעדר חותנו והלך אחריו עד מקום מעמד הסנה.
ה’אור החיים’ הקדוש, שהשבוע חל יום פטירתו, מגלה, כדרכו, רובד עמוק יותר שמהווה, בין השאר, שיעור בבחירת מנהיגים בישראל:
“קח את יהושע. ודע, שהוא איש אשר רוח בו. פירוש, אתה ישנך “שורש כל הנשמות”, והוא ישנו בבחינת “הרוח”. והוא אומרו “אשר רוח בו”, פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא… ונתת מהודך עליו, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות, ובזה ישמעו, פירוש, יקבלו מאמריו כל עדת בני ישראל, פירוש תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרוצית ממנו”.
מנהיג צריך להתאים לבחינות האמיתיות של העם, לא מתאימים מנהיג לפי הדימוי החיצוני שלו, לא לפי הצהרותיו ודיבוריו ואף לא לפי מעשיו בלבד, ובוודאי לא לפי העניבה שלו. משה התאים להנהיג את העם במדבר. יהושע מתאים להנחיל להם את הארץ ולהנהיגם שם.
***
ר’ חיים מוואלאז’ין מלמדנו שהמחשבות קשורות לבחינת “נשמה”, ומן הרוח בא הדיבור. כמו שנאמר: “רוח ד’ דיבר בי” (שמואל ב’ כ”ג). אכן, משה לא היה איש דברים. משה היה, כאמור, “שורש כל הנשמות”, כאמרו: “לא איש דברים אנוכי”, והקב”ה – קיבל, והעמיד לו את אהרן כדובר. “אתה תהיה לו לאלקים ואהרן אחיך יהיה נביאך”.
חז”ל המשילו את בריאת האדם על-ידי הקב”ה לנופח כלי זכוכית והנשמה מקבילה לנשימה שהנופח אוסף בתוך פיו. כך הנשמה היא כביכול בתוך פיו של הקב”ה. ואולי גם זה טמון במה שנאמר על נבואת משה, “פה אל פה אדבר בו”. ועל “מקום” זה נאמר “לא יגורך רע”, גם אם אדם חושב מחשבות רעות אין הן פוגמות בנשמה אלא מרחיקות את האדם ממנה.
הנפש מקבילה לאוויר הנכנס לתוך הכלי ונמצא בתוך הגוף. ואילו הרוח מקבילה לעמוד האוויר המקשר בין הנופח לכלי, היא המקשרת בין הנשמה הנמצאת כאמור, כביכול, בתוך פיו של הקב”ה לנפש שנמצאת בתוך הגוף. לכן הרוח קשורה לדיבור שאין כמוהו לבטא את מהות האדם כחיבור בין גוף ונפש לנשמה.
יהושע שקשור לבחינת רוח הוא זה שלא נגרר לחטא לשון הרע של המרגלים ושמר פיו ולשונו.
שבט יוסף ידוע מקדושת ברית המילה, וברית מילה קשורה לברית הלשון (הגמרא במסכת פסחים אומרת שמי שמנבל פיו בידוע שמקורו בפסול יחוס שנובע מפגם בקדושת הברית…). וזהו שנאמר על יוסף שידע שבעים לשון וגם את לשון הקודש וכך הרשים את פרעה והגיע לאן שהגיע.
יהושע הוא האיש שנבחר להנהיג את עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל.
בכניסה לארץ ההנהגה מתחלפת ועוברת לבחינת “רוח”.
***
אכן ארץ ישראל קשורה לקדושת הלשון ולקדושת ברית המילה, שתי הקדושות הקשורות לשבט יוסף.
בית ראשון חרב בין השאר בגלל גילוי עריות – פגיעה בקדושת ברית מילה, ובית שני חרב בגלל חטאי הלשון, הלשנתו של קמצא ובר קמצא ושנאת חנם הקשורה ללשון הרע.
לבחינת רוח יש הבנה נוספת. למדונו רבותינו שהאדם שבאדם נמצא ב”רוח” שבו כשאנו אומרים “אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא”, מהו ה”אני” שבו ניתנה הנשמה? הוה אומר זה ה”רוח” עצם האדם נמצא ב”רוח” בחינת “נפש” מתחתיו ובחינת “נשמה” מעליו. והרי האדם הוא תרכובת של גוף ונשמה וההרכבה הזו היא-היא בחינת “רוח”, ומכיון שההרכבה הזו באה לידי ביטוי בדיבור, שהרי מהו דיבור אם לא יציקת רעיונות עליונים בחמשת מוצאי הדיבור הגשמיים. אשר על כן, ה”אדם” שבאדם נמצא בבחינת רוח.
בהיותם במדבר, דור דעה, מוקפים בענני כבוד ואוכלים לחם שמים ומי באר ניסיים וכל תהלוכותיהם היו מעל הטבע ומעל החומר, ההנהגה היתה על-ידי משה שהיה “שורש כל הנשמות”. עתה כשנכנסים לארץ ישראל מקום בו חיים בתוך החומר, מקום בו יש לרומם את החומר, יהושע הוא המתאים להנהיג שכן הוא “איש אשר רוח בו”.
שאר המרגלים כמו גם רוב העם לא רצו להיכנס לארץ ישראל כיון שרצו להמשיך להיות במדבר ולהיות מונהגים על-ידי בחינת נשמה, ולכן נותרו במדבר. אבל לא זו המטרה, יש לרומם את החומר ויש להיכנס לארץ ישראל.
רק הרוח הנמצאת בצומת שבין הנפש לנשמה יכולה להעלות את הנפש וממילא גם את הגוף והחומר אל הקדושה, ולשם כך נכנסים לארץ ישראל והיא היא תכלית האדם בעולמו לקדש את החומר ולהעלותו מעלה מעלה אל היכלי הקדושה ולקרבו אל הנשמה.
ומכיוון שהרוח נמצאת בנקודת החיבור בין הנפש והנשמה, קצה העליון של בחינת נפש קשור לרוח מצד אחד וקצה התחתון של בחינת נשמה קשור לרוח מהצד השני, ממילא מובן מה שאמר ה”אור החיים” הקדוש, ש”תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרוצית ממנו” – מיהושע.
