עשרת הדיברות מופיעות פעמיים בתורה:
בפרשת יתרו, עת מתארת התורה את המעמד בזמן אמת. ובפרשת ואתחנן, כשמשה רבינו מסכם את כל האירועים שעברו עליהם במדבר, ובין השאר, את מתן תורה.
ישנם הבדלים בין הדיברות כפי שהן מופיעות בפרשת יתרו, לבין הנוסח בו הן כתובות בפרשת ואתחנן. את השורש להבדלים אלו כולם, ניתן למצוא בהבדל היסודי בין ספר דברים לשאר ספרי התורה. ארבעת הספרים הראשונים, וספר שמות כמובן בתוכם, הם דברי ד' שמשה מצטטם וכותבם מפי ד' ככתבם וכלשונם. ואילו ספר דברים הוא דברי ד' שנאמרו למשה בנבואה, בדרגה הגבוהה ביותר, דרגת נבואת משה. ארבעת הספרים הראשונים הם בדרגת קדושה שמעל הטבע ואילו ספר דברים דרגת קדושתו היא דרגת הקדושה הגבוהה ביותר העשויה להיות בטבע, דרגת נבואת משה.
ההבדלים רבים, ודיברו עליהם המפרשים, ואין מקום לפרטם ולעסוק בהם ביריעה צרה וקצרה זו. ניגע רק בשנים מהם, שהם מההבדלים הבולטים ביותר.
בציווי על קדושת השבת נאמר בפרשת יתרו: "זכור את יום השבת לקדשו". ואילו בפרשת ואתחנן נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו". וכבר אמרו חז"ל "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו".
זאת ועוד, בפרשת יתרו מזכירים כסיבה למצוות השבת את בריאת העולם "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו", ואילו בפרשת ואתחנן מוזכרת יציאת מצרים כסיבה: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' לעשות את יום השבת".
שורש ההבדלים האלה הוא אותו יסוד שנאמר לעיל.
בפרשת יתרו מתואר מעמד הר סיני מצד הנותן. מבחינת הקב"ה מבחינה זו שבת מחזירה אותנו אל שבת בראשית ואל בריאת העולם. ואמנם אין אנו משיגים מאומה מבחינת "הנותן" כפי שהיא בעצמה ובמקומה, וכל השגתנו היא בהתאם למה שהנותן פתח לנו פתח להשיג. אנו משיגים בבחינה זו כי השבת היא "זכרון למעשה בראשית" ואנו מצווים לזכור כי הדבר עצמו נעשה למעלה.
בפרשת ואתחנן מתואר מעמד הר סיני מצד המקבלים, מצד בני ישראל, מצדם היסוד הראשוני הוא יציאת מצרים כפי שמסביר זאת בהרחבה רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי בפתח הדיון עם החבר בתחילת המאמר הראשון, והם חייבים לעשות את המוטל עליהם – לשמור.
***
ב"זכור" כלולות מצוות העשיה של שבת – קידוש והדלקת הנר. וב"שמור" – מצוות השמירה על השבת הזהירות ממלאכות שבת.
בעשותנו את מצוות הזכירה אנו זוכרים את שעשה הקב"ה ובשומרנו על השבת תוך זהירות מהאיסורים אנו מכשירים את הלב לקבל את השבת שמשפיע הקב"ה לעולם.
"זכור ושמור בדבור אחד השמיענו ק-ל המיוחד", אי אפשר להפריד בין קבלת השבת ב"זכור" לקבלתה ב"שמור".
אין אדם זוכה למתנת השבת ולכתרה אלא אם כן זוכר הוא ש"זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" והם "תרי רעים דלא מתפרשין". כדי לעמוד על גדלותה של השבת ולהתעלות בקדושתה, לטבול במעינה ולהיטהר בטהרתה, יש להיצמד ל"זכור" ול"שמור" באותה מידה. יש לקיים את מצוות העשה של השבת ולהיזהר מהאיסורים כאחד.
אדם המקדש את השבת בנרות וביין ועורך סעודה כיד המלך ואף הולך לבית הכנסת לתפילה ולקריאת התורה, זוכר הוא את יום השבת, אך אם בו זמנית אינו נזהר מעשיית מלאכות ועושה שבתו חול. אם אחרי התפילה פותח הוא את עסקיו או מפעיל את מכוניתו ואת כל כלי החולין שלו תוך רמיסתה של השבת לא יוכל להיות מבאי השבת ולא יבין מדוע אינו חש בקדושתה ומתעלה ומתענג במחיצתה. ובאותה מידה מי שנזהר באיסורי שבת ואף מדקדק בהם אך לא "זוכר" את השבת באופן חיובי ולא ממלא את השבת בקדושה ובתורה מהר מאד תהיה השבת עליו כמעמסה שאין לשאתה.
***
סיפר הרבי מקלויזנבורג ה"שפע חיים" זצ"ל: היה בצאנז בימיו של ה"דברי חיים" יהודי פשוט, עם הארץ שלא ידע צורת אות.
שמע היהודי מהרב שישנן פעולות רבות מספור האסורות בשבת ומי שלא למד הלכות שבת לא יתכן שלא יחללה. בא הביתה ואמר לאשתו כדברים האלה: מאחר ואיני יודע מה אסור בשבת, לכן מעתה, מהדלקת נרות בערב שבת ועד הדלקת אבוקת ההבדלה בצאת השבת לא אצא מהמיטה.
ומכיון שגם במיטה איני יודע מה מעשה אסור שעלול אני לעשות כיון שידי ורגלי משוחררות, אבקש ממך שעם הגיע השבת תקשרי אותי היטב היטב למיטה כך שלא אוכל לזוז. את האוכל תביאי אלי למיטה שם גם אתפלל את תפילות השבת… וכך נהג במשך שנתיים.
אמר ה"דברי חיים": האם היהודי הזה קיים "שמור את יום השבת לקדשו"? – ודאי שכן. אך אין ספק כי לא קיים "וקראת לשבת עונג", כי לא די ב"שמור", יש לקיים באותו הידור גם את ה"זכור" ורק כשהם מאוחדים ב"דבור אחד" אז יכול להתקיים "וקראת לשבת עונג".
זאת למדנו, הקשר בין בחינת הנותן "זכור" לבין בחינת המקבל "שמור" חייב להיות קשר של "בדבור אחד", כי הקב"ה והיהודי הם כמו שני אחים תאומים, כמו שנאמר "כי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלוקים תלוי", אומר רש"י: משל לשני אחים תאומים אחד מלך ואחד רוצח, כל מי שרואה את הרוצח תלוי אומר: הנה המלך תלוי! הקב"ה ויהודי פשוט מישראל ולו גם רוצח שנידון למיתה בתליה – הם כשני אחים תאומים. וזהו שכינה הדוד משיר השירים את רעיתו: "אחותי רעיתי יונתי תמתי" ודרשו חז"ל "תמתי – תאומתי"
כיון ששתי מערכות מצוותיה של שבת מבטאות את הקשר האמיץ בין הקב"ה לעם ישראל מקדימים לכניסת השבת את קריאת מגילת שיר השירים, השיר הגדול שהדוד והרעיה שרים יחד זה לזה.
