"ולא קם בישראל נביא כמשה עוד" – "בישראל לא קם אבל באומות קם", והכוונה לבלעם (ר"ה כ"א). וזאת כדי שלא יאמרו אומות העולם אילו היה לנו נביא כמשה גם אנו היינו דומים לעם הנבחר. נתן להם הקב"ה את בלעם. התוצאה היתה שלא רק שלא השתפרו, אלא קלקלו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במעשה בעל פעור ובנות מדין שכל כולו היה על פי עצתו של בלעם שאמר להם "אלוקיהם של אלה שונא זימה".
האם בכך שנתנו לאומות העולם אדם שפל ונאלח, אם אמנם גם נביא, כבלעם, נסתם פתחון פיהם? אדרבא, כעת יש להם פתחון פה גדול יותר, שיאמרו שהנביא שניתן להם הוא שהסיתם לקלקל. הזה הנביא שאמור להיות כמשה? מה פשר "באומות קם", מה הדמיון בין שני האישים? הרי אומות העולם ימשיכו ויאמרו, לו היה לנו נביא עניו קדוש וצדיק כמשה, היינו נראים אחרת…
ואולם טענת אומות העולם הייתה שונה וכללה קטרוג מכוער. הם אמרו: העובדה שעם ישראל נאים יותר, קדושים וטהורים עד שייאמר עליהם "מי כעמך ישראל", אינה בגלל שהם באמת כאלה. אלא שהיה להם חוזה עתידות שאמר להם מה עתיד להתרחש עמם ובהתאם לזה התנהגו, והכל היה בגלל שלא רצו לסבול, ורצו שגשוג והצלחה. ואם המחיר הוא להתנהג על פי קודים מסוימים, נענו לכך ועשו כן. לו היה לנו חוזה בדרגת משה גם אנו היינו יודעים לשקול צעדינו.
במילים אחרות: הם הרי לא רצו להתקדש ולהיטהר כעם ישראל. הם לא רצו לבנות עצמם ולטפס בסולם המוליך אל שלמות המידות ואל שלמות האדם. הם לא רצו אישיות כמשה גדול הנביאים והענווים. הם רצו רק חוזה עתידות ואמרו שלו היה להם חוזה היכול לחזות עתידות כמשה גם הם היו מחשבים צעדיהם וזאת בלי להיות צדיקים וקדושים. במילים אחרות טענתם הייתה שצורת היהודים היא אמצעי ולא משהו מהותי. ובתור אמצעי גם הם היו נוהגים כן.
נתן להם הקב"ה את בלעם שהיה חוזה בדרגת משה, אך כמובן שלא היה אישיות כמוהו, והוכיח להם שלא יכולת החיזוי עיקר, אלא האישיות. משה, שלא קם נביא כמוהו. ומשה, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, חד הם. משה המנהיג של העם, ומשה עבד ד' – הם שני צדדים של אותו אדם. ועם ישראל מתקדש כי "רצוננו לעשות רצונך" כדברי רבי אלכסנדרי במסכת ברכות.
***
הגר"א אומר שהנביאים התנבאו ב"יחידה", הווה אומר: מעשי האדם שייכים לבחינת "נפש", הדיבור ל"רוח", המחשבות ל"נשמה" והרצון הפנימי ל"חיה". הנבואה מקומה ב"יחידה". רק כשהנפש הרוח הנשמה והחיה כראוי (קרי: המעשים הדיבורים המחשבות והרצון הפנימי), אז מגיע האדם לדרגה שבחינת ה"יחידה" שבו מתייחדת עם בוראה ומקבל נבואה. אבל כשכל שיעור הקומה רקוב, אין הוא נביא באמת. בלעם לא טיפס בסולם הדרגות אל הנבואה. הנבואה ירדה אליו שלא כמקובל ונגד הטבע.
והשאלה היא, כיצד באמת יכול היה אדם נאלח ונתעב כבלעם לקבל נבואה? ועוד בדרגה כזו? והרי נבואה היא פועל יוצא של שלמות, ובסולמו של רבי פנחס בן יאיר המגיע אל רוח הקודש, שהיא עדיין לא נבואה, נכללות כל המידות הטובות.
אכן נבואה זו היתה שלא כדרך הטבע והייתה יוצאת דופן, יחידה במינה, ויחידה בכל ההיסטוריה. ומשה קיבל הבטחה שמכאן ואילך לא תשרה השכינה על אומות העולם.
כדי שיוכל אדם כמו בלעם לקבל נבואה נברא בשבילו מסלול מיוחד בערב שבת בראשית בין השמשות.
בין עשרת הדברים שנבראו נמצא גם "פי האתון". משמעותו של פה זה היא בדיוק מה שנאמר לעיל: פה פירושו פתח בין חוץ לפנים, בין חומר ורוח. דיבור פירושו יציקת רעיונות מן הנשמה לתוך חמשת מוצאי הדיבור הגשמיים. נבואה (מלשון ניב שפתים) גבוהה מדיבור, גם היא מהותה חיבור בין שמים וארץ, אלא שבעוד שדיבור רגיל הוא תוצאה של קישור בין גוף לנשמה, דיבור הנבואה הוא קישור בין אלוקים לפיו של הנביא. דבר האלוקים הוא היוצא מפיו. עבור בלעם נוצר מסלול נבואה מיוחד בתוך החומר הנמוך והשפל. שהרי חמור מבטא את החומר והחומריות.
***
ומדוע נבואת בלעם עבורה נפתח מסלול קישור מיוחד באה דרך נקיבת החמור – האתון?
אמר מהר"ל: אברהם משה ומשיח רוכבים על חמור. ואילו בלעם רוכב על אתון.
רכיבה על חמור מבטאת התנשאות מעל החומר. אברהם משה ומשיח מתנשאים מעל החומר בדרכם אל שלמותם, אברהם בדרך אל העקידה, משה בדרכו להוציא את בני ישראל ממצרים. ומשיח בדרך אל הגאולה. בלעם רוכב על אתון בדרכו לפסגת נבואתו. ומכיון שאברהם משה ומשיח רכבו על החומר כדי להשתמש בו ובכוחותיו להתעלות כלפי מעלה ולהתנשא מעליו, רכבו הם על חמור זכר, כי לזכר אין חיבור עם זכר, והם לא רכבו על החומר אלא כדי להתעלות מעליו. ואילו בלעם רכב גם הוא על החומר, והתעלה כדי לקבל נבואה, אך מטרתו האמיתית הייתה לחזור ולהביא את שהשיג בהתנשאו מעל החומר, לחומר ולמענו. ולכן רכב על חמור נקיבה, כי לזכר יש חיבור עם נקיבה.
וז"ל מהר"ל: "אצל אברהם כתיב 'ויחבוש את חמורו', ובבלעם כתיב 'ויחבוש את אתונו'… אבל הפרש יש בין אברהם ובין בלעם, כי אצל אברהם כתיב חמור שהוא זכר ודבר זה ראיה שאין לאברהם צירוף כלל אל המדרגה החמרית, רק רוכב עליו ומתעלה עליו ביותר, כאשר ראוי לפי מדריגתו. לכך היה החמור זכר כי אין לו שום חיבור וצרוף אל זכר, וכך היה אברהם נבדל מן המדרגה החומרית רק מתעלה עליו. אבל בלעם היה רוכב על אתון שהיא נקיבה, ואין ספק כי הזכר יש לו חיבור אל הנקיבה וכך בלעם היה למדרגתו חיבור אל החומרי" (דרך חיים על פרקי אבות פרק ה' משנה י"ט).
