הרב נויגרשל: הלימוד מרבי עקיבא וגדולת מעשי חייא

גמרא כתובות דף ק"ג ע"ב:

"דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא, אמר ליה ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה מפלפולי. אמר ליה ר' חייא, אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בישרא ליתמי ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא".

(כשהיו ר' חנינא ור' חייא מתווכחים, אמר לו ר' חנינא לר' חייא: אתי אתה מתווכח? הרי אם ח"ו נשתכחה תורה מישראל אני מחזירה בפילפולי! אמר לו ר' חייא: אני אעשה שלא תשתכח תורה מישראל, כיצד? אקח כותנה ואעשה רשתות ואתפוס צבי ואאכיל בשרו ליתומים ואעבד קלף מעורו, ואעלה לעיר שאין בה מלמד תינוקות, ואכתוב חמשה חומשי תורה לחמשה תינוקות ואלמד ששה סדרי משנה לששה תינוקות לכל אחד ואחד אומר למד את שלמדת לחברך… וזהו שאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא)

מדוע מעשי חייא גדולים ממעשי ר' חנינא?

החזרת התורה על ידי פלפול הינה דבר עתיק יומין. כבר בימי אבלו של משה נשתכחו הלכות ובא עתניאל בן קנז והחזירה בפלפולו. אך פלפול הוא חרב פיפיות, כי אין הבטחה שכל אחד יהיה כר' חנינא ויגיע בפלפולו לשחזור האמת. לשם כך צריך להיות עתניאל בן קנז.

לעומת זאת ר' חייא גורם שהתורה לא תשתכח בצורה שבה הוא מלמד את התינוקות מהשורש,  ומלמדם להעביר הלאה. ולכן נראה שדרכו של ר' חייא נבחרה, שעליה נאמר "כמה גדולים מעשי חייא".

***

לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים וכולם מתו בפרק שבין פסח ועצרת. "והיה העולם שמם", עד שבא רבי עקיבא לרבותינו שבדרום והם חמשה חכמים ומהם נפוצה התורה.

אם נכון הדבר שמדובר באותה צורה של תורה ונותרו חמשה להעביר וללמד את מה שעשרים וארבעה אלף התלמידים היו אמורים להעביר, מדוע השמחה כה גדולה? הרי רוב התורה נשתכחה?

הרי יש שאלה: מה השמחה שבל"ג בעומר פסקו התלמידים למות? והרי כולם מתו, מה המשמעות שהמגיפה נעצרה? ועל מה השמחה?

אלא שאדם כמו רבי עקיבא שכל מפעל חייו מתמוטט מול עיניו בתקופה כה קצרה ובצורה כה קשה עלול היה להישבר לרסיסים. והרי רבי עקיבא הוא ראש מעבירי התורה שכן כל התורה כולה "אליבא דר' עקיבא", וכשעלה משה למרום הראה לו הקב"ה, מכל החכמים, דווקא את רבי עקיבא. וברגע שכל תלמידיו מתו נעצר הכל והעברת התורה היתה בסכנה גדולה, וממילא העולם כולו היה בסכנה וזהו שנאמר "והיה העולם שמם", אבל רבי עקיבא לא נשבר ובא לרבותינו שבדרום (הרוצה להחכים ידרים) רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, "ושנאה להם", כלומר את כל מה שלימד את עשרים וארבע אלף התלמידים לימד עתה את החמישה… ועל כך אנו שמחים.

כלומר, חמשת התלמידים לא למדו מה שחמישה מעשרים וארבעת האלפים למדו, הם למדו הכל, שנאמר "ושנאה", את אותה תורה שלימד את כולם, שנה להם.

יחד עם זאת אינה דומה תורה הנלמדת על ידי עשרים וארבעה אלף, לתורה הנלמדת על ידי חמשה.

כשלומדים את התורה פרט אחרי פרט ומהם מחברים את הכללים צריך עשרים וארבעה אלף שיכילו את כל הפרטים. אבל כשמתו ובא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום הוא לימד אותם את הדרך להגיע לשורשים שמהם יוצאים כל אותם ענפים וכשיש את השורשים ביד – יש את הכל

זהו שאמר רבי חייא – אני ארד לשורש. אני אדאג שלא תשתכח תורה מישראל, ואמר שיקח חמשה ילדים ללמדם חמשה חומשי תורה – בדיוק כמספר החכמים שלימד רבי עקיבא כשהיה העולם שמם…

הרי לא בכדי התורה מחולקת לחמשה חומשים. כנראה ישנם חמישה שורשים. וכשיורדים לשורשים יש גישה לכל הענפים, כמו שמלמדנו רמח"ל בהקדמתו לספר דרך ד', ובעוד מקומות בכתביו.

***

ובאמת על פי סוד העולם מחולק לחמשה "פרצופים" שמרומזים באותיות שם הוי'ה (ארבע אותיות וקוצו של י').

מה שמספרת הגמרא שרבי חייא יתווה רשתות מכותנה שיזרע ויתפוס צבי ואת בשרו יתן לעניים בא ללמדנו יסוד זה בדיוק – שיש לרדת אל השורש ולכן כבר בשורש הכל צריך להיות מתוך כוונה טהורה ומעורב בחסד שכן התורה – תורת חסד היא. והיא גדלותם של מעשי חייא.

הרמ"ע מפאנו גילה לנו שעשרים וארבעה אלף התלמידים שמתו לרבי עקיבא היו גלגול של עשרים וארבעה אלף בני שבט שמעון שמתו במגפה על דבר פעור. שבט שמעון היה שבט של מלמדי תינוקות כמו שאומר רש"י על ברכת יעקב לשמעון, ובמות עשרים וארבע אלף משבט זה חסרו מלמדים תינוקות, ממש כמו שחסרו מלמדי תורה עם מות עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. אלא שאחרי מותם של בני שמעון לא הלך איש אצל "רבותינו שבדרום" ולא חידשו את השיטה של ללמד את השורשים. עד שבא רבי עקיבא.

***

סיפר הגאון הגדול רבי ראובן פיינשטיין שליט"א. שפעם אחת בלבד כינס אביו, מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, את כל הצוות של ישיבת "תפארת ירושלים". היה זה כשאחד הר"מים העלה הצעה לשנות מסדר הלמוד הישיבתי ובמקום ללמוד את ה"מסכתות הישיבתיות" ללמוד מסכתות כמו ברכות מגילה וכו' שהן הלכה למעשה.

ר' משה פיינשטיין מחה על עצם הרעיון ואמר: אין אנו משנים ממה שקבעו רבותינו. והוסיף והסביר: רבותינו קבעו ללמוד את המסכתות האלו כי בישיבות הבחור צריך לקבל דרך בלימוד כך שכל אימת שישב ללמוד בכל גיל ובכל מצב בחיים יהיו לו את המפתחות לסוגיות השונות ובמסכתות הללו שבחרו רבותינו נמצאות המפתחות.

ואולי מקור הדברים הוא אצל רבי עקיבא שבא לרבותינו שבדרום ולימד אותם את הדרך להגיע לשורשים ולכללים שכל הענפים והפרטים יוצאים מהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן