היחס למרידות בתקופות משבר קריטיות

הרב נויגרשל: בביהכ"נ המחתרתי שבמחנה טרייזנשדט שם שוחררה אמי ע"ה, כתובות על אחד הקירות המילים מהתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"! יהודים לא איבדו את התקווה * תמונה זו של "בית הכנסת" המאולתר במחנה תלויה מול עיני בחדר בו אני יושב בכותבי מילים אלו

עשרה בטבת, בהיותו היום בו החלו החורבנות וכל צרות הגלות וייסורי העם שורשם בו ביום, נבחר להיות היום בו יאמרו קדיש על אלה מקדושי החורבן האחרון שזמן הירצחם אינו ידוע ואין ידוע מתי יש לומר קדיש לעילוי נשמתם. כי ביום הזה החל כאמור הכל. במאמר קצר זה נעלה נקודה אחת שתמיד עולה ובהרבה מהמקרים הופכת להיות לסלע מחלוקת והיא הגישות השונות שהיו בזמן חורבן יהדות אירופה לארגון מרידות.

המצור על ירושלים החל. מצור זה נמשך שלש שנים והמונים מתו ברעב. מה עלה בדעתם? האם חשבו שבאמת יכולים הם לנצח את המעצמה של הדור? או שמא בטחו בנסים? הרי המרו פעם אחר פעם את דבר ד' ואטמו אזנם לתוכחות הנביאים שנשלחו להוכיחם השכם והערב? האם היתה זו התאבדות מעין "תסמונת מצדה"? האם רצו "למות בכבוד" ובלבד לא לצאת לגלות המרה?

אומר המדרש: "היה ירמיה אומר להם עשו תשובה שלא תלכו בגלות. אמרו לו, אם יבואו השונאים מה יכולין לעשות לנו. חד אמר, אנא מקיף לה חומת מיא וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת נורא וחרינא אמר אנא מקיף לה חומת פרזלא", שהיו יודעים שמות המלאכים וידעו איך להשביעם. "אמר להו הקב"ה בדידי אתון משתמשין, עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים דעל מיא עבד על נורא ודעל נורא עבד על פרזלא והיו מזכירין שמותם מלמטה ולא היו עונין להם" (מדרש רבה איכה פרשה ב פסקה ה).

לא היתה זו אפוא פעולת התאבדות, אף לא רצון "למות ולא להשתעבד", אלא אמונה מוטעית שיכולים הם לפעול באמצעות המלאכים נגד רצון ד' ולהצליח.

***

השיחה הזו בין ירמיהו לאנשי זמנו מעוררת הרהורים סביב שאלה כאובה וותיקה, מדוע היו מרידות כה מעטות במהלך שנות החורבן בו איבד העם שליש מבניו בדור שקדם לדורנו?

כמובן שברוב המקרים הסודיות והבידול היו כה גדולים וכה מוצלחים עד שלא ידעו כי הולכים הם כולם להירצח, כמו כן חששו מפני הנקמה הקיבוצית שהגרמנים נקטו בה בלי להניד עפעף ודאגו לנשים ולילדים שישאירו מאחריהם. וכשידעו, היה מאוחר, או מפני שכבר עמדו נוכח המוות בעצמו בידיים ריקות, או מפני שהיו כה מותשים וחסרי כח שלא היה עם מי לדבר על מרידה ומאבק.

אנו מדברים על אותם מקרים לא רבים שכן ידעו וכן יכלו. במקרים אלה אפשר להבחין בשלש גישות.

היו שלא הבינו את המצב לאשורו וחשבו שהתנגדות תוכל להועיל ולהציל. כמו שאמרו אנשי מחתרת בבנדין שאם ימרדו ירתקו צבא גרמני ויסיטו אותו ממשימותיו בשדה הקרב דבר שישבש לגרמנים את תוכניותיהם, וכתוצאה מכך, כמה נאיבי, יפסידו הגרמנים במלחמה נגד רוסיה. ולא שמו לב עד כמה נואלים היו דבריהם. לגרמנים באותה שעה היו בחזית המזרחית 5.6 מליון חיילים המצוידים במיטב הציוד והנשק. אם היו מקדישים כמה עשרות חיילים מצוידים כראוי להלחם כנגד המורדים המותשים הרעבים והמצוידים במעט נשק מיושן ותחמושת מועטה לא היה הדבר מורגש כלל בשדה הקרב.

היו שהבינו שהתנגדות לא תועיל הרבה אבל אמרו "תמות נפשי עם פלשתים" נלחם ונמות בכבוד. רעיון שמקובל בהרבה תרבויות.

והיו כאלה שהורידו את הראש, חרקו שינים וניסו לעבוד, לשמור על פרופיל נמוך ולהרוויח זמן.

רוב גדולי ישראל היו בדעה זו האחרונה, ותמכו בהתנגדות רק כשהיה לה סיכוי סביר להציל חיי אדם שבלעדי הפעילות הזו היו נרצחים.

***

בדרך כלל חושבים שהמניע היה יחס ההלכה והאמונה היהודית לחיי אדם ולו גם ל"חיי שעה", אין ספק כי כך הדבר, אבל יש כאן עומק נוסף.

כל אדם שואף לנֶצַח וקל וחומר שעם שואף לנֶצַח, בדרך כלל יודע האדם ויודע העם כי קיים חשש סביר שלא ישרוד לנֶצַח, הן עמים כה רבים אבדו והשאירו אחריהם מונומנטים בלבד בשעה שהם עצמם אינם קיימים. ולכן, כשמתעוררת סכנת השמדה חושב הוא שממילא איש לא ישרוד ורוצה הוא שישאר לפחות שם טוב ושישרדו מונומנטים של גבורה ומלחמה, מה שמניע אותו להילחם מלחמות אבודות.

העם היהודי יודע שעתיד הוא לשרוד פיסית לנֶצַח וכל יהודי שנמצא בצרה ובמצוקה, נוראה ככל שתהיה, יודע שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו אל יתייאש מן הרחמים, יודע הוא שגם אם רבים ימותו יהיו כאלה שישארו וימשיכו את המורשת ותמיד יש סיכוי ולו גם קלוש שהוא יהיה ביניהם. לכן כדאי לו לשמור על אש נמוכה ולהרוויח זמן. כי בסוף יהיו כאלה שישרדו וימשיכו בתפקידו הגדול של העם, ואולי גם הוא יהיה אחד מהם. לכן גדולי ישראל התנגדו למרידות ולהתנגדות מזוינת אם כל מטרתן היתה לתפארת ולשם טוב ועודדו פעולות כאלה במקומות הבודדים שהיה סיכוי להצלת חיי אדם.

לאור האמור מתברר כמה מסולפת הדעה שהשתררה שהתייחסה בזלזול להתנגדות למרידות כאילו יש להתבייש בה. אדרבא, היחס האמור למרידות מעורר השתאות. גם במצבים הנראים כחסרי סיכוי, כשרואים מול העינים מכונה משומנת היטב המובילה את העם היהודי על כל חלקיו למותו, מלווה מחד בתקציבי ענק ובכח אדם עצום אגרסיבי ואכזרי, ומאידך באדישות של כל הצופים העומדים מן הצד, לא איבדו שלומי אמוני ישראל את הבטחון בנצחיותו של העם… מול עיניהם עמד הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם".

בבית הכנסת המחתרתי שבמחנה טרייזנשדט (שם שוחררה אמי ע"ה בסוף מסע התלאות של משפחתנו) כתובות על אחד הקירות המילים מהתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"! יהודים לא איבדו את התקווה. תמונה זו של "בית הכנסת" המאולתר במחנה בו שהתה אמי ע"ה בסוף המלחמה, תלויה מול עיני בחדר בו אני יושב בכותבי מילים אלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גיליון השבוע:

לחץ כדי להוריד

עוד על הבמה:

קבל חינם את מגזין במה למייל כל שבוע!

*מהווה הסכמה לקבלת דיוור למייל
[תוכל לבטל את המנוי בכל עת].

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן