שבוע טוב: הרב שפריי והרב רוזנשטיין משוחחים

 

הרב רוזנשטיין: שלום כבוד הרב, מה שלומך?

 

הרב שפריי: קודם כל אני רוצה לומר לך, קיבלתי, ואני לא מגזים, המון פניות בעקבות השיחה הקודמת שלנו על הורים חסרי אונים.

 

הרב רוזנשטיין: כן, זה היה מעולה.

 

הרב שפריי: זה היה מדויק. למעשה בהרבה מובנים, הנושא שפתחנו בו הוא מבוא להרבה נושאי משנה. הכותרת למה שנדבר היום היא הורה נבוכים על משקל מורה נבוכים. היום נדבר על הורה נבוכים פרק ב'.

מצד אחד קיימת מודעות, פתיחות ורגישות שמכוונת לנתינת הכרה ומקום לצרכים ייחודיים, רגשיים ואחרים של הילד, שזה מעולה. מאידך תהינו האם לא הגזמנו קצת ולקחנו את זה מדי חזק ואנו חוטאים בהתחשבות יתר, שגורמת לנסיגה ביכולת של האובייקט להתמודד.

אני מציע שנדבר הפעם על משהו יותר ממוקד , כי אנשים ביקשו ממני להביא דוגמאות קונקרטיות.

אנחנו פוגשים הורים שהביאו לפנינו אתגר חינוכי של מי מילדם ולאחר תשאול וחשיפת הפרטים אנו מזהים שהדרך הנכונה לחולל שינוי הוא באמצעות התמקמות מחודשת של ההורים מול הילד.

במקרים רבים ההורים חווים את הפניית הזרקור להתמקמות מחודשת, כמאשימה, עד כדי שהדבר מערער אותם ומעורר אצלם התנגדות.

תרצה דוגמה?

 

הרב רוזנשטיין: מעניין לשמוע…

 

הרב שפריי: פנה אלי אבא לבן מישיבה מצוינת והוא אומר לי: "אני בבעיה. הבן שלי למד בישיבה קטנה מצוינת ולא אנקב את שמה, וכיום בישיבה גדולה מעולה, וגם לא אנקוב את שמה.

אני אומר לו: עד כאן אתה לא מספר על שום בעיה. ישיבה קטנה טובה, ישיבה גדולה טובה, היכן הבעיה? הוא אומר לי: נכון, הבעיה היא שכבר חצי שנה הוא לא מתפקד. אני אומר לו: תגיד קצת יותר, מה זאת אומרת לא מתפקד? הוא אומר: בקושי מתפקד בסדרים, מטבע הדברים גם מצב הרוח לא משהו, רעיונות חדשים נכנסים לראש.

חברותות עוד יש לו? כן, הוא אומר. ניסית לדבר עם מישהו מהצוות? לראות? סליחה, ניסית לדבר איתו?

הוא אומר לי: תראה, הוא טיפוס סגור. גם אני טיפוס סגור. לדוגמה, אני שואל אותו: מה שלומך? הוא עונה: ב"ה. בזה מסתיימות השיחות. דרך אגב, רוב ההורים פחות או יותר מתלוננים שאלה השיחות עם הילדים. מה שלומך? ב"ה. איך היה? מצוין. איך היה? כיף. פחות או יותר. אנחנו מכירים את זה ככל שההורה חוקר יותר, הילד נסגר יותר.

האבא אומר, פניתי לאנשים בישיבה, ניסו לעזור, לא עבד. לא שיתף פעולה. איכשהו הצלחתי לתמרן אותו להיעזר באיש מקצוע, אבל גם איש המקצוע אחרי שלוש פעמים אומר לי: די, אני מרים ידיים. הילד לא מדבר, לא משתף פעולה.

אני אומר לו: תגיד אז למה אתה פונה אלי? הוא אומר: אולי יש לך עצה, פטנט, איך גורמים לילד לשתף פעולה. שאלה יפה, נכון?

 

הרב רוזנשטיין: שאלה מצוינת.

 

הרב שפריי: אתה מבין? הילד בשיעור ב' והוא פונה אליי כעת ומבקש פטנט. אז בוא אגלה לך את הסוד המקצועי שלי , בעצם את הפטנט המקצועי המרכזי שלי, מעניין אותך מהו?

 

הרב רוזנשטיין: מעניין ומרתק…

 

הרב שפריי: הפטנט המרכזי שלי הוא "שאלת שאלות". שאלת השאלות נועדה לעורר התבוננות ולחבר אנשים למוטיבציות הפנימיות שלהם, כך אנו מקלפים שכבה אחר שכבה כמו בצל עד לחשיפת הגרעין שמנהל אותם.

אני אומר לו: אם אני מבין אותך נכון, נקלעת למבוי סתום ואתה חותר לפטנט שישיג לך השפעה על הבן שלך ויביא אותו לשיתוף פעולה עם בירור, או הליך של קבלת עזרה. הבנתי אותך נכון? הוא אומר לי: מצוין. אמרתי לו: אותי לימדו, שהשפעה היא הקומה השניה של הבניין שהקומה הראשונה שלו היא קשר. האם נוכל להסכים שללא שקיים קשר בסיסי בין אנשים לא תיתכן השפעה? ענה לי: ברור, אם אין קשר, אין היתכנות להשפעה. בעניין הזה האבא היה הוגן וממוקד. המשכתי את דבריו, זאת אומרת שכאשר לא קיימת השפעה דבר ראשון נבדוק אם יש בכלל זרם, כלומר אם יש בכלל קשר.

שאלתי אותו נעשה את זה? מתי בפעם האחרונה ביקרת את הבן שלך בישיבה? אומר לי: מה זאת אומרת? שאני אבקר אותו בישיבה? אמרתי לו: אני לא אומר מה צריך, רק שאלתי.

תגיד, אני שואל אותו, יש לך מושג איזה אוכל הבן שלך מעדיף? איזה ממתקים? הוא אומר לי: לא יודע. מאיפה שאדע? אמרתי לו: וכשהוא בבית, מה הוא עושה רוב הזמן? בשעות הפנאי? הוא אומר: הוא ישן, קצת עם חברים. מה הערכים שחשובים בעיניו? מהם ציפיותיו מהחיים, מעצמו? כמה דקות יש לך איתו? הוא אומר: תשמע, אתה יודע, פה, שם, לא משהו מיוחד.

אמרתי לאבא: אתה לא כועס עלי, נכון? אני יכול לדבר אתך דוגרי. הוא אומר לי: בטח. אמרתי לו: תקן אותי אם אני טועה, אבל אם אני מבין נכון, אתה נשמע אבא שאין לו באמת קשר עם הבן שלו. אין לך מושג איפה הישיבה של הבן שלך, או איך היא נראית מבפנים, אין לך מושג איזה אוכל או חוויות מועדפים עליו, גם לא מה הצרכים הייחודיים שלו, שלא לדבר על העולם הרגשי של הבן שלו.

בוא לא נעסוק בשאלה על מי מוטלת האחריות. ובהחלט יכול להיות שהבן שלך טיפוס מופנם, יכול להיות שאתה טיפוס מופנם, אני לא יודע, אבל בסוף האם ניתן לומר על מערכת כזאת שמתקיים בו התנאי הבסיסי של קשר בין אבא לילד? וזה עוד מבלי לעסוק בחלוקת הערכות לאיכות הקשר.

בהינתן שלא קיים קשר, מה הסיכוי שתהיה השפעה? הוא אומר לי: אפס. אז אפשר לומר, שהמצב הנוכחי בו אין לך השפעה עליו הוא די הגיוני? הוא אומר לי: בוודאי. ומוסיף בטבעיות נו, יש לך פטנט איך הוא ישתף פעולה?

אמרתי לו: בהחלט, מבססים קשר, דבר ראשון צריך לחתור לקשר. הוא אומר לי: אבל קשר לוקח זמן עד שהוא נבנה. אמרתי לו: נכון. זו בהחלט בעיה, אבל גם הליך טיפולי לוקח זמן.

דרך אגב, גם בעיה, לוקח זמן עד שהיא נוצרת ועד שהיא נפתרת, אבל בלא הבסיס אין אפשרות.

מדובר באבא תלמיד חכם. בהמשך השיחה הוא סיפר לי שהוא נושא במשרה תורנית חשובה ועוסק בהרבצת תורה, אבל יחד עם זאת, מאיזה שהן נסיבות שכנראה הן נסיבות של רוב האנשים שאני מכיר, כולל אני עצמי, הן נסיבות כאלה שדה-פקטו לפחות בתקופות מסוימות אנחנו מאמצים דפוס של הימנעות מקשר משמעותי עם ילדינו ומה שכבר כן קיים ברובו הוא טכני. אבא תביא לי, אבא, תיקח, אבא, תלך, אבא, אני צריך. זה במקרה הטוב. כל מה שמעבר, לא קיים.

בהינתן שכל מה שמעבר לא קיים, מה הסיכוי שתהיה לי השפעה? אז הוא אומר לי: לכן מה אתה אומר? אמרתי לו: תראה, הרי אין פה ענין של פיקוח נפשות מהיום למחר. בתקופה הקרובה, ממליץ לך  להתמקד בלבסס קשר.

הוא אומר לי: ואיך זה נראה, לבסס קשר? תתחיל בדברים הבסיסיים, של נוכחות בחייו ולמידת העדפותיו. תחומי העניין שלו, מה מרגש אותו, תבוא לבקר אותו בישיבה פעם בשבוע. הוא אומר לי: מה זאת אומרת? אבל אני איראה נודניק. אני אומר לו: אוקי, האם אתה הכרת בישיבה, חברים שלך, שההורים שלהם היו בקשר יותר אינטנסיבי ולא היו נודניקים? הוא אומר לי: בטח. האם אתה מכיר הורים שלא היו בקשר והם עדיין היו נודניקים? הוא אומר לי: בטח. אז מה הופך בן אדם לנודניק? הקשר או היעדרו?

הגישה שלו, מה שהוא מביא לתוך הקשר, זה מה שהופך אותו לנודניק. אם אני אביא איכות מסוימת לתוך הקשר, איחשב אבא אכפתי, תומך, והילד שלי גם יחווה את זה בצורה הזאת, ואם אביא איכות נודניקית, אהיה נודניק. אני יכול לא לבוא לישיבה ולדרוך בה פעם אחת ועדיין להיות נודניק, ואני יכול לבוא כל יום ולהיות הכי אכפתי והכי מתחשב.

מה שאני ממליץ זה לחתור למגע. אם הדפוס הקודם של הקשר שלהם היה דפוס נמנע מהתקרבות, נמנע מהתעניינות כנה, אתה מכיר את האנשים האלה שאומרים: אל תשאל בן אדם מה שלומך. יש סיכוי שהוא יענה לך ואתה לא רוצה לשמוע…

 

הרב רוזנשטיין: כן…

 

הרב שפריי: אז כן, מלא הורים ואנחנו מכירים את זה, נמנעים מהתעניינות אמת כי הם לא רוצים באמת לשמוע מה קורה. זה מאיים עליהם, כי הם לא יידעו מה לעשות עם מה שהם ישמעו מהילד, או שזה מאיים עליהם כי זה פוגש אותם במקומות שלא מעובדים אצלם.

אותו אבא, מה הוא אומר לי? תשמע, הילד שלי טיפוס סגור וגם אני מופנם. קודם כל על עצמו אנחנו כבר יודעים, הוא נידב לנו מידע שהוא תופס את עצמו כטיפוס מופנם. אני לא יודע אם הבן שלו טיפוס מופנם או לא, או אולי משליך עליו את המופנמות של עצמו, נכון? אז אם אני תופס את עצמי כמופנם ואת הילד שלי כמופנם, מה הסיכוי שאיזום התקרבות? כנראה לא גבוה. מה הסיכוי שאם אני לא איזום התקרבות, יתקיים קשר? כנראה לא גבוה. מה הסיכוי שאם לא קיימת התקרבות ולא קיים קשר, תהיה השפעה? כנראה אפס. האמנם?! אז הנה לנו דוגמה. הפניה בתחילתה ממוקדת בטיפול לילד ומסיימת בהצעה בהתמקמות שונה מולו.

ודרך אגב, מעניין אותך איך הסתיימה השיחה?

 

הרב רוזנשטיין: איך?

 

הרב שפריי: הייתי כבר בהתרוממות רוח, ואמרתי לו, תגיד, אתה מכיר מטפל טוב שיודע לעבוד עם בחורים שלא משתפים פעולה? נפל לי הסוכר.

 

הרב רוזנשטיין: הנקודה מאוד ברורה ואני חייב להגיד לך שאני מעריץ את האופטימיות שלך, כי אצלי השיחה הייתה לוקחת הרבה יותר קצר. אחרי ארבע שאלות הייתי אומר לו: תקשיב טוב, תבוא בילד הבא.

 

הרב שפריי: תשמע, קודם כל אני באמת אופטימי. אתה יודע למה? אומרים שפסימי זה אופטימי עם ניסיון. בחינוך אני חושב שהאופטימי זה הפסימי עם הניסיון וכזה אנוכי. זה פשוט עובד. הורים שחותרים לקשר עם הילד, חותרים למעורבות בחיי הילד הורים שומרים את המרחק הנכון מעורבים ולא מתערבים לא מחטטים לא מעיקים, אמפתיים, מעודדים, קשובים , לדקויות, עירניים למה מתאים לילד עכשיו , עושה את זה במינונים הנכונים, השמים הם הגבול…

 

הרב רוזנשטיין: אני מתכוון לאופטימי בגלל שאתה יודע, מפורסם וידוע לכל הסיפור עם מרן ה"חפץ חיים", על אדם שביקש ממנו עצות בחינוך וכו', שהילד שלו לא רוצה ללכת לישיבה בגיל 13 וכו'. ה"חפץ חיים" אומר לו: איחרת ב-13 וחצי שנים. הוא אומר לו: איך 13 וחצי? הרי הילד רק בן 13. אומר לו הח"ח: כן, אבל היית צריך להתחיל עם הפעולות החינוכיות חצי שנה לפני שהוא נולד. ואני אומר שהאופטימיות שלך היא אופטימיות שבחור בשיעור ב' בישיבה גדולה יכול להתחיל לבנות קשר הורה-בחור בגיל כזה ובמצב כזה.

 

הרב שפריי: הרב שלמה, אני אומר את הדבר הפשוט. אנחנו יודעים בוודאות שאנשים, לא משנה באיזה גיל, מגיבים טוב לקשר. אנחנו יודעים שאנשים מגיבים טוב מאוד לאכפתיות ולהתעניינות כנה ואמינה, אמיתית. אנחנו יודעים את זה. דרך אגב, גם אנשים בני 60, בטח ובטח ילדים בני 17.

ואני חושב שהעניין הזה כל כך פשוט, ואנשים, אתה יודע מה? גם יותר קל להם לשמוע : איחרת את המועד כי האלטרנטיבה היא שעכשיו אני צריך להתקרב ואין לי כוח. אז אני מעדיף לחשוב שאיחרתי את המועד.

הורים מאמצים דפוסי הימנעות מקשר קרוב עם ילדים מסיבות שונות שקשורות בהווה שלהם היום, באיך שהם תופסים את הילד שלהם והרבה מאוד קשורות במערכת היחסים המוקדמת שלהם עם ההורים שלהם עצמם. אבל בסופו של דבר הם נמנעים מקשר קרוב. המחיר של זה הוא איבוד השפעה.

אבא יקר, אתה חותר להשפעה? אתה רוצה להיות דמות משפיעה? צור קשר. אין השפעה בלי קשר. אתה שומע? הנה יש לך כותרת. אין השפעה חינוכית בלי קשר.

בשבוע הבא נמשיך לשוחח בנושא הזה, עם סיפור מעניין במיוחד.

 

הרב רוזנשטיין: אז גם לי יש סיפור עוצמתי ומרגש מאוד בנושא הזה, סיפור מדהים שהוא שווה שיחה בפני עצמה, ועל כך בשיחה הבאה, בשבוע הבא בע"ה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן