"חשבו שהמגיפות שייכות להיסטוריה; יש הרבה מה להתפלל בראש השנה"

הגאון רבי יצחק בצרי שליט"א, מראשי ישיבת המקובלים השלום בראיון מיוחד ומרגש לקראת הימים הנוראים הניצבים לפתחינו

לשעה של קורת רוח מרוממת זכינו השבוע במחיצתו של הגאון רבי יצחק בצרי שליט"א, מראשי ישיבת המקובלים השלום בירושלים, בה פרש הגאון שליט"א ממשנתו המאלפת בדברי הדרכה, הכוונה ועצה לימים אלו בהם העולם כולו מתמודד עם נגיף הקורונה. המשבר הגדול, אומר הגר"י בצרי שליט"א, הביא עימו אור גדול לכולם, חזרנו אל העבר, אל המקורות.

"חזרנו לממדים הנכונים"

זמן אלול שנפתח השבוע, לא זכור כדוגמתו מעולם. מתכונת ה'קפסולות' אמנם הצילה את המצב, אך בחורים ואברכים רבים חוששים מחוסר 'האווירה האלולית' שכה חיונית ונצרכת ימים אלו של הכנה ליום הדין.

הגר"י בצרי שליט"א: "אני חושב שהמושג של ה'קפסולות' דווקא החזיר אותנו מעט לממדים הנכונים שלמדנו בישיבות עת שאנחנו היינו בחורים. באותן שנים, הישיבה הכי גדולה בירושלים מנתה מאה וחמישים בחורים. הישיבות הבודדות הגדולות ביותר בארץ מנו 800 בחורים. אני למדתי בישיבת 'אוהל יעקב' של הגאון רבי רפאל יצחק וסרמן זצ"ל, מתלמידי מרן החזון איש זיע"א. היינו מאה בחורים בישיבה. המושג של הישיבות הגדולות נולד בשנים האחרונות עם התרחבות עולם הישיבות ב"ה".

האם ישנה עדיפות לישיבה המונה פחות בחורים?

הגר"י בצרי שליט"א: "יש משהו בקשר בין רב לתלמיד שעלול להתפספס בישיבות גדולות מאוד. צריך להיות עילוי מיוחד כדי ליצור קשר עם הרב משום שהן לרב והן לתלמיד אין את המציאות האפשרית הזו של הקשר, ובזה יש משהו מבורך במתכונת של ה'קפסולות' שהיא יצרה ישיבות קטנות יותר מבחינה כמותית בתוך הישיבה הגדולה".

עד כמה חשיבות ההשקעה בקשר בין רב לתלמיד בישיבה?

הגר"י בצרי שליט"א: "הקשר בין תלמיד לרב חשוב ביותר ומלווה את האדם למשך כל החיים. כשהייתי בחור בישיבה, יכולתי לדבר עם המשגיח בישיבה הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל, שמעתי את השיחות ולאחר השיחות ניגשתי אל הרב וולבה זצ"ל לדבר איתו.

"כבחור בישיבה גדולה ניגשתי לרב וסרמן זצ"ל, לשמוע את הדברים שלו מכלי ראשון, ללוות אותו לאחר השיעור, להמשיך להקשיב ולשמוע בפרטנות על השיעור שנלמד. לא רק אני, עוד בחורים עשו כך. קבלת התורה המיוחדת באופן הזה הסתיימה בדורינו מהבחינה הזו שהלימוד הפרטני נגמר".

האם חשיבות השמירה על קבוצת לומדים קטנה והקשר עם הרב חיונית בעיקר בישיבה?

הגר"י בצרי שליט"א: "המצב הנוכחי הועיל גם בתלמודי התורה, הכיתות נעשו קטנות יותר, נהיה קצת סדר. חז"ל מתייחסים לנושא חשוב זה, כמה תלמידים מותר בשיעור. בשנים האחרונות הכל נעשה המוני, היחס לתלמיד נאבד, ובזה חלה כעת התעוררות".

"אלול הכי טוב שיכול להיות"

בצד המעלה העצומה של יחס אישי לתלמיד, האם לא מאבדים את אווירת לימוד החזקה?

הגר"י בצרי שליט"א: "שמעתי מראש ישיבה אחד שאמר שיש לו בעיה עם התלמידים החדשים בשיעור א', שלא תהיה להם אוירה של בית המדרש. לחתם סופר היו בישיבתו שלושים בחורים. להאריז"ל הקדוש היו עשרה בחורים. לגדולי ישראל בדורות הקודמים היו ישיבות מציונות והיו בהן עשרות בחורים בודדים בלבד. בישיבתו של הבן איש חי, רבי עבדאללה סומך, למדו גם עשרים – שלושים בחורים. בישיבת פורת יוסף למדו לא יותר משבעה – שמונה תלמידים בקבוצה. כך היה בישיבות של פעם וכעת אנו חוזרים מעט למצב זה.

"לכן כל המצב של הקורונה מהווה ברכה לרבים בשינוי המצב. זמן אלול הבעל"ט יהיה הטוב ביותר והחזק ביותר עבור בני הישיבות, הם יקבלו מהר"מים את היחס האישי ואת הלימוד הפרטני. אלול הכי טוב שיכול להיות".

האם התקופה הזו לא יצרה ריחוק של ילדים מבית הוריהם למשך חודשים ארוכים?

הגר"י בצרי שליט"א: "יש לי בן שלומד בשערי שמועות ובן שלומד בפוניבז', ואכן הם לא חזרו לבית כל התקופה הזו, נכנסו זמן שלם לישיבה, ישבו ולמדו ברצינות, ממש כפי שסיפרו לנו תמיד שהיה בישיבת וולאז'ין, בחור היה לומד בהתמדה בישיבה חודשים ארוכים ושב לביתו פעם בחצי שנה. זכינו שהשנה כך היה אצל רבים.

"לקחו את בית המדרש ברצינות, אין את הגיחות וההפסקות האלו לבית ולאירועים שונים וכדו', חזרו למה שהיה בדורות שעברו. עולם הישיבות חזר לתמונה האמיתית והשורשית כפי שהיה בעבר וזה דבר מבורך, שלא ישבו בטל בבית וכדו'. המנהלים בישיבה לא הרשו לאף תלמיד לחזור הביתה מחשש להידבקות ואף אחד לא יכול היה לצאת. הבחורים ויתרו מרצונם גם על שמחות משפחתיות".

הבחורים לא מרגישים 'חסכים' כתוצאה מאי-ההשתתפות בשמחות משפחתיות?

הגר"י בצרי שליט"א: "לפני שנים רבות נסעתי לחברון יחד עם החברותא שלי, המקובל הגאון רבי יעקב עדס שליט"א והוא פגש את הסבא שלו, הגאון רבי דב כהן זצ"ל. הייתה זו פגישה מאוד מעניינת, אחרי שנים רבות שלא התראו ובמשך כל הפגישה הם דיברו בלימוד.

"כשחזרנו ללמוד בבית המדרש, אמר לי רבי יעקב, אני רוצה לספר לך סיפור: בהיותי בחור צעיר בישיבה הגעתי פעם אחת לחתונה והצטרפתי לריקודים. קרא לי סבא שלי, רבי דב כהן זצ"ל, ואמר לי: אני לא מבין, בחור כמוך רוקד בחתונה, לא חבל על הזמן שלך? איך אתה מסוגל?!"

כיצד הרבנים רואים את ההגבלה הזו בהשתתפותם של הרבנים בשמחות של תלמידים ומקורבים?

הגר"י בצרי שליט"א: כולם החלו יותר לייקר את הזמן, הן של עצמם והן של הרבנים. הגעתי לשמחת בר מצוה של נכד של אחד מגדולי ישראל, הושיבו אותי במזרח לידו והוא שאל אותי בשקט: איך יש לך זמן לבוא לבר מצוות, ביטול תורה? הוא זעזע אותי. נהיה לנו מושג שמזמינים את הרבנים לכל אירוע והולכים לכל מקום, אירועים קטנים כגדולים. לפתע, גם אנו כרבנים נתנו לנו יותר את האפשרות של פטור מלהגיע לאירועים רבים וייקרו לנו את הזמן. נסחפנו בכל הדברים ובאה הקורונה ועשתה מעט סדר, צריכים לחזור למקום האמיתי".

בבין הזמנים השנה לא התקיימו קמפים בישיבות, דבר שהמחנכים רואים בזה תועלת רבה.

הגר"י בצרי שליט"א: "השנה, היה כאן משהו יותר חזק. בימי בין הזמנים שלא היו קמפים וטיולים מאורגנים, ההורים ישבו יותר עם הילדים, יותר חיו את עולמם ואת צרכיהם, הכל היה יותר משפחתי ויותר סביב עולמו של הבחור והילד. מהבחינה הזו התוצאות של המצב היו מאוד טובות".

"ניסים ונפלאות"

איך מתחזקים בתקופה מורכבת זו לקראת הימים הנוראים העומדים לפתחינו?

הגר"י בצרי שליט"א: "בימים הנוראים מבקשים על חיים טובים וארוכים. הרבה מושגים היו טבעיים, יש מערכת בריאות, יש מערכת של פרנסה, הכל היה טבעי. אין ספק שרבים רבים מההורים של ילדים ובחורים איבדו את מקור פרנסתם. קרוב למיליון אנשים בארץ ישראל מובטלים, הרבה ישיבות וראשי כוללים מתמודדים להחזיק את המוסדות שלהם, לא יוצאים לחו"ל להחזקת התורה, המצב הכלכלי של עולם התורה והישיבות אינו פשוט כלל ועיקר.

"מעולם לא ידענו מה זה דבר, מגיפה, חלילה, לא חשבנו ולא הבנו. פתאום באה מגיפה עולמית. ב"ה יש כאן חסד גדול בארץ ישראל, אבל שומעים מה קורה בכל העולם ואנו מאמינים ויודעים שזכויות התפילות ולימוד התורה בארץ ישראל חוללו את הניסים והנפלאות והכל בחסד ד'. יחד עם זאת, יש כאן מושג חדש של להבין מה זה 'מי ישקט ומי יישלו', מה זה התפילות והדמעות שבכל שנה אנו אומרים בניגון ושוכחים את המשמעות.

"השנה קצת התחלנו להבין מה זה הדבר הזה, לקבל מושג של מגיפה. מה זה המושג שאדם שהיה לו מעמד כל השנים ופרנסה יציבה, כל אחד התפקיד שלו במקום שהוא נמצא ופתאום מאבד חלילה את מקור הפרנסה. אין יהודי אחד בארץ ישראל שלא נפגע בחלק מהפרנסה שלו ויכול לומר: אצלי הפרנסה לא נפגעה. כולם נפגעו. אנחנו צריכים להבין את המושג הזה של להגיע בראש השנה ולהבין שאין ביטחון לאף אחד.

"הגיע לכאן דבר, נגיף, חשבנו שהמגיפות הללו שייכות להיסטוריה, לפני מאה שנה, ופתאום כשמדברים ואומרים שיש עוד כל מיני סוגי נגיפים ועוד דברים ומושגים, הכל פתאום נראה בהסתכלות אחרת.

"אתה שומע את קולות המלחמה מאיראן מדי יום, תחנת האטום הצוברת תאוצה וכל הפחד שיש 'היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו'?! אתה מבין שהמושגים שאין לאן לברוח מתממשים לנגד עינינו. פתאום השמים נסגרו, מי שגר בארץ ישראל נשאר בארץ ישראל ומי שמתגורר בחו"ל נשאר בחו"ל.

"לא אשכח את הבהלה העצומה שאחזה בראשית הגל הראשון של המגיפה. אנשים רצו לסופרים לאגור מזון, ראש הממשלה הכריז 'אל תדאגו, לא יהיה מחסור באוכל' ולמרות זאת אנשים אגרו מזון בבתים. הרגשנו מעט את התורים בערב פסח אחרי תבניות ביצים, ועם כל מה שנראה היה קטסטרופה, ראינו ברוך השם את חסד השם הגדול בכל רגע".

"אהבת השם גדולה ביותר"

האם יש מקום לשאננות במגיפה?

הג"ר בצרי שליט"א: "חס וחלילה, גדולי ישראל בדורות קודמים נפטרו במגיפה, זה לא דבר פשוט כלל. האר"י הקדוש נפטר במגיפה, הסבא מסלבודקה נפטר במגיפה, גם בדור שלנו תלמידי חכמים גדולים ומנהיגי קהילות נפטרו במגיפה חלילה. אין ביטחון לאף אחד וחובה להיזהר ולהישמר בכל כללי הזהירות וכפי הוראתם הנחרצת והברורה של גדולי ישראל".

יש כאלה עלולים להיכנס לחרדות, מה נאמר להם?

הגר"י בצרי שליט"א: יש מכתב של רבי סעדיה גאון בפרשת קדושים, על יהודי שיצא לגלות והיה תלמיד חכם וכותב בשער אהבת השם כי אדרבה, זו התקופה של אהבת השם הכי גדולה שיכול להיות.

"דוד המלך אומר בתהילים, כי דווקא ברגעים הכי קשים האדם מתחבר להקב"ה ומתחיל להבין שאין לנו על מי לסמוך אלא רק על אבינו בשמים. כשהכל הולך כשורה עלולים לאבד חלילה את הקשר והאמונה החזקה בהקב"ה".

"ראש השנה הבעל"ט", מסכם הגר"י בצרי שליט"א את השיחה המרתקת, "יהיה ראש השנה החזק ביותר שיכול להיות, בתפילה הכי חזקה ובחיבור הכי גדול עם הקב"ה".

"יהודי אחיה ויהודי אמות!"

מעשים מופלאים מתוך סדרת הספרים החדשה "שיחת יצחק" – מאמרי מוסר הגות ומחשבה על סדר פרשות התורה מהגאון רבי יצחק בצרי שליט"א בהוצאת "צוף" בראשות הרב נתן פלדמן ובהפצת "קולמוס"

עדות מזעזעת מובאת גם ב"שבט יהודה", לרבי שלמה בן וירגא, אודות יהודי צדיק אחד ממגורשי ספרד, שעל ראשו עברו תלאות וצרות רבות.

באחד הימים, כאשר אסונותיו של היהודי גברו ועלו עד למעלה ראש, נשא האיש את כפיו ועיניו לשמים ואמר: "רבון העולמים, הרבה הנך עושה בכדי לבודקני, אם אעזוב את דת. ובכן, דע נאמנה, כי על כורחם של יושבי השמים – יהודי אני, יהודי אחיה ויהודי אמות, ולא יועיל כל מה שהבאת ושתביא עלי, כי את אמונתי לא אעזוב!"…

אמונתו היצוקה של רבי אלחנן בונהדי

המעשה הבא מובא ב"פנינים ואגרות משמר הלוי" (שלמי שרה, סיימן ג, עמוד פג), מפי מורי ורבי הגאון רבי משה מרכי שולזינגר, אשר היה יושב בביהמ"ד אצלינו בישיבה גדולה ב"אוהל יעקב" מדי יום על ספסל הלימודים שלמדתי והעברנו יחד מדי יום על ספסל הלימודים למעלה מחמש עשרה שעות:

היה זה כאשר מלחמת העולם השניה פרצה במלוא עוזה. רבי אלחנן בונהדי, הנגיד הגדול מהעיר צאנז שבהונגריה, שתה את כוס התרעלה עד תומה. חמישה בנים ושתי בנות היו לו, אשת חיל ורכוש עצום. ואת הכל איבד באימי המלחמה, אשתו ובניו נרצחו בידי הנאצים הארורים ורכושו אבד עד הפרוטה האחרונה.

ובכל זאת, כך סיפר רבי משה מרדכי, נותר רבי אלחנן איתן ויצוק באמונתו התמימה באלוקיו.

ובהישארו לבדו, עירום ועריה, אחרי המלחמה הנוראה, היה שב וחוזר בכל עת על דבריו של ה"חובות הלבבות" (שער אהבת ד', פרק א), בכהאי לישנא: "וְאִם יְעַנֶּה – תִּסְבֹּל, וְלֹא תּוֹסִיף עִם זֶה כִּי אִם אַהֲבָה בּוֹ וְכֹסֶף לִרְצוֹנוֹ וּבִטָּחוֹן עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל אֶחָד מִן הַחֲסִידִים שֶׁהָיָה קָם בַּלַּיְלָה וְאָמַר: אֱלֹקַי, הִרְעַבְתַּנִי וְעָרֹם עֲזַבְתַּנִי, וּבְמַחֲשַׁכֵּי הַלַּיְלָה הוֹשַׁבְתַּנִי, וּבְעָזְּךָ וְגָדְלְךָ נִשְׁבַּעְתִּי: אִם תִּשְׂרְפֵנִי בָּאֵשׁ – לֹא אוֹסִיף כִּי אִם אַהֲבָה אוֹתָךְ וְשִׂמְחָה בָּךְ. דּוֹמֶה לְמַה שֶּׁאָמַר: 'הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל'!"…

ברכת ה"שהחיינו" של השריד

היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השניה. ההפצצות על העיר בה שהה גם מרן הגרי"ז הלוי לא פסקו, ויהודים רבים מצאו בהן, בהפצצות הקטלניות, את מותם.

ערב סוכות של אותה שנה לא היה דומה לערב החג בשנים קודמות. מעייניהם של הבריות נתונים היו להצלחת חייהם, יותר מאשר לבניית סוכה ולהשגת ארבעת המינים.

ובכל זאת, ביום טוב הראשון של סוכות, הבחין הגרי"ז הלוי ביהודי אחד, כשהוא אוחז בארבעת המינים שלו ומברך עליהם "שהחיינו" בשמחה עצומה ונוראה שכזו, עד שהדבר עורר התפעלות בליבו הטהור של מרן הגרי"ז.

לאחר התפילה, כאשר נכנס הגרי"ז עם אותו יהודי בדברים, הוכפלה התפעלותו. התברר לו, כי יהודי זה איבד את כל משפחתו בהפצצות, וגם בנו היחיד שנותר לו לפליטה מכל המשפחה – נהרג בהפצצה בערב החג.

"ראו נא בניו חביביו של מקום", היה הגרי"ז שח בדמעות ובחרדת קודש לאחר שנים, "עלולים הם לאבד את כל אשר להם, בנפש וברכוש, ועדיין לברך בשמחה אין קץ לבוראם: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', בלא שמץ של תרעומת ובקבלת הדין באהבה. הרי זה ממש בבחינת 'הן יקטלני לו אייחל'"… ("דרשות משמר הלוי", דרשה ד).

"אנחנו שלך! ונישאר שלך!"

הכרזה בוערת כזו נשמעה גם מפי קודשו של הגאון הצדיק רבי יהודה לייב חסמן, המשגיח של ישיבת "חברון", לאחר הטבח הנורא בתרפ"ט, בו קיפדו את חייהם רבים מבחורי הישיבה בידי מרצחים אכזרים.

"רבונו של עולם", זעק המשגיח מקירות ליבו, בפני שרידי הפליטה, "אנחנו שלך! ונישאר שלך! הן יקטלני לו אייחל!" ("עד שבחברון", עמוד 152).

מדוע חש ניצול השואה געגועים לחבית מי האש?

פעם, כך מסופר בקובץ "חסידות" (חלק ד, עמוד כט), שאלו את אחד מפליטי השואה אשר היה לפני המלחמה עשיר מופלג, משועי הארץ, ובניו כשתילי זיתים, ונשאר לאחר השואה כאוד מוצל מאש, בעירום ובחוסר כל: האם יש איזה רגע בימי חייו, שהוא משתוקק להרגיש הרגשה מסויימת שהרגיש בזמן המלחמה?

וכך היתה תשובתו: "הסכיתו ושמעו את אשר אספר לכם. היה זה בעיצומם של ימי העברה והזעם, כאשר העולם כולו טבל בדם ואש ותמרות עשן. הרשעים הארורים רצחו את אשתי ואת בני היקרים, מחמד נפשי, שללו ממני את כל רכושי ושלחוני בעירום ובחוסר כל אל המחנות, גיא הצלמות. כאשר הגעתי אל המחנה הפשיטוני מכל בגדי כביום היוולדי והטבילוני בחבית של מי אש, לחטאני כביכול מן הזוהמה"…

"השפלה נוראה חשתי באותו רגע, צער ויסורים שאין כדוגמתם", סיפר האיש ובעיניו נקוו דמעות. "אולם אז, באותו הרגע, עלתה בליבי תפילה חרישית במחשבה טהורה. הרמתי עיני לשמים ואמרתי: רבונו של עולם, אבי ואלוקי, אשה ובנים היו לי – ולקחו אותם ממני. את הוני ורכושי בזזו ונותרתי בעירום ובחוסר כל, ועתה לקחו ממני גם את שמלתי אשר לעורי. נשארתי עירום כביום היוולדי".

"אבל, רבונו של עולם, כך בכיתי לד' באותם רגעים, אותך אי אפשר לקחת ממני! בך אני אשאר דבוק ואחוז עד נשימתי האחרונה!"

"ובאותו הרגע", כך סיפר ניצול השואה לשואליו, "חשתי שמחה עצומה ודבקות בד' הציפה את כל נימי לבבי ונשמתי, עד אשר שכחתי מכל צער ועצב. וכך, בשבתי ערום ועריה בתוך מי האש, בתכלית החשכה, האיר ד' את לבבי בהרגשה קדושה שלא הרגשתי כמותה מעולם קודם לכן, וגם לא אחרי כן, ועד עתה מתגעגע אני לאותה קירבת אלוקים שחשתי, בבחינת 'הן יקטלני לו אייחל'!…".

"שאם תשרוף אותי באש, שהייתי אוהב מתנותיך"…

המעשה הנוקב והמרטיט הבא מובא בפירושו של רב סעדיה גאון, הרס"ג, לפרשת קדושים.

וזו לשונו שם: "מעשה בחסיד, שירד מנכסיו ונתדלדל, והיה שמח בחלקו ובעניותו. יום אחד היה מתפלל, ושמעו אותו שהיה אומר בתפילתו: רבונו של עולם, העניתני והרעבתני, והפשטת מעלי בגדי תפארתי, והגלית אותי לארץ נכריה, והרחקת ממני אוהבי ורעי, והנני עני ורעב וצמא וערום, ומובדל מקרובי בכלימה בארץ נכריה, ובכל זאת אני שמח במתנותיך ובחלקי, אם רע ואם טוב. נשבע אני בשמך הגדול, שאם תשרוף אותי באש, שהייתי אוהב מתנותיך ושפטיך, והייתי שמח בהם, ומודה לשמך הגדול שיקרה נפשי כל כך בעיניך להביא עלי כל היסורים האלו, לבער בהם עוונותי!", עכ"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן