המלאך – סיפורי מופת על גאב"ד אונגוואר זצוק"ל

"פעם אחת שמעתי ממנו, שבהגיעו לניו יורק בפעם הראשונה ירד מן הספינה ולא ידע להיכן יפנה וילך, פנה כה וכה והחל ללכת עד שמצא בית מדרש אחד, מיד חייתה נפשו ורוחו, נכנס לבית המדרש ובהתמדה וחשק גדול ישב ללמוד שעות רבות. ועם זאת לא שת ליבו לכל מחסורו אלא החל מיד בפעולות הקודש להרבצת תורה ויראה, כי כל ימיו הרגיש שעליו מוטלת אחריות גדולה, אחריות עצומה, שהשי"ת הטיל עליו להקים מחדש את עולם התורה בכלל ישראל"

כך סיפר במסע ההלויה האדמו"ר מלעלוב, מחותנו של גאב"ד אונגוואר זצוק"ל. סיפור קטן זה כורך בתוכו את מסכת חייו המופלאה של הגאון הגדול רבי מנשה קליין אשר כינה עצמו בענווה "מנשה הקטן". רבי מנשה גדל בעיירה הצכסלובקית הסמוכה לאוקרינה והקרובה להונגריה "ארליווה". אביו היה תלמידו של ה"מנחת אלעזר" זצוק"ל ואמו הייתה צדקת מיוחסת. בנערותו למד בישיבתו של רבי יוסף אלימלך כהנא הי"ד ובה השקיע עצמו בלימוד התורה הקדושה יום ולילה ונודע כעילוי מופלג. כשנכנסו הגרמנים ימ"ש להונגריה נשלח יחד עם הוריו ורבו למחנה ההשמדה אושוויץ. שם בגיא הצלמוות נפרד מהוריו בדמעות בדרכם לעלייתם על המוקד והוא נחוש לשרוד ולהמשיך בהפצת אור התורה. בסיומה של המלחמה הנוראה שהה רבי מנשה במחנה עקורים בצרפת הנהיג בה קבוצה של נערים וילדים יהודיים אותם חיזק וניחם ובהם החדיר תורה ויראה ושם עמד איתן בעקשנות קדושה לדאוג לכשרות המאכלים במחנה וקיום המצוות. באותה עת הגיע האדמו"ר מקלויזינבורג זצוק"'ל למחנה כחלק ממסע חיזוק שערך, עמד נפעם מול תעוזת נפשו של העילוי הצעיר, ומני אז נקשרו נפשם זה בזה וכל חייו העריכו הקלויזנבורג רבה בכל נפש ולב.

"לשום לילות כימים"

בזכרונותיו על אותם ימים כתב גאב"ד אונגוואר זצוק"ל:

"אז שבחתי אני את המתים מן החיים, אם לעת כזאת למה נשארתי בחיים, לבד הנשמה הטהורה הקשורה בעץ החיים, יעצה מצוה לקיים ובחרת בחיים… ונזכרתי בנדרי אשר נדרתי לאלקי אמש, להשקיע כל ימי חיי לבורא כל העולמים, לשום לילות כימים, ולהעמיק בתורתו הקדושה בלתי סוף, לחקרה, ולהבינה, ולסלסלה, מתחילה ועד סוף".

ואכן עם בואו לאמריקה השקיע עצמו מיד בתורה הקדושה. תקופת מה שהה בישיבה אותה הקים האדמו"ר מקלויזינבורג – ובה גם התבקש מהרבי לעזור בניהולה וקידומה הרוחני – ולאחר מכן עבר לוויליאמסבורג שם השקיע עצמו ימים ולילות רצופים בלימוד התורה והוא ניזון מלחם צר ומקב ענבים שאינם דורשים פיקוח כשרותי – מערב שבת לערב שבת.

 

בחצות הלילה ולפנות בוקר קול התורה לא פוסק

אותה עת הייתה ישיבת תורה ודעת ממוקמת בוויליאמסבורג. בחורי הישיבה ידעו: אם יש את נפשם לראות מתמיד אמיתי יגיעו אל מתחת לחלונו של רבי מנשה ב2 ו3 אחר חצות ובשעה שש לפנות בוקר וישמעו את העילוי בלימודו בקול חזק וצלול. שנתו במשך לילות רבים לא נמשכה מעבר לשעתיים תמימות!

לאחר שנשא אשה והיה זקוק לפרנסה קיבל על עצמו את משרת רב בית הכנסת. שכרו היה 50 סנט לשבוע. באחד הלילות עבר נשיא בית הכנסת שחזר מחתונה בשלש אחר חצות ונוכח לראות את האור דולק בבית הכנסת. "לקחנו רב חדש על חשבון הקהילה והוא משאיר את האור פתוח?!" חשב בכעס. עלה במדרגות, נכנס לבית המדרש ושם להפתעתו מצא את הרב הצעיר יושב שקוע בתורה ורגליו בתוך גיגית מים קרים..

תלמיד אחד שבא לפנות בוקר של חג הסוכות לשאול את רבו שאלה דחופה בהלכה, מצאו יושב בסוכתו הפרוצה לרווחה, הקור מקפיא עצמות חודר לתוך חללה והרבי יושב עם מעיל לגופו שקוע בסוגיא ורק חומה מסוכך עליו ומפשיר את דמו.

מנגד בימות החמה לא הפעיל את המזגן בחדרו מחשש שתחטפהו צינה ותבטלו מתלמודו.

באמת הייתה התמדתו של הגאון גאב"ד אונגוואר נדירה גם בקרב גדולים. כל רגע ורגע שלא נצרך לעזוב את תלמודו – עסק בתורה. וכשנצרך לעזוב את תלמודו – בזמני ארוחות וכדומה – מיהר לעשות את מלאכתו ומיד שב אל מקומו הטבעי – סמוך לסטנדר! תקופות ארוכות היה לומד משך שמונה עשרה שעות ביממה. לבנו הגאון ממשיך דרכו שליט"א שפנה לעומתו בפליאה עצומה בשאלה "איך יתכן לישון בלילה במשך שעתיים בלבד?" אמר: "אם לא אוכלים אזי גם לישון לא צריך".

סדר קבוע היה לגאב"ד לפני התפילה: ללמוד שבעה דפים בכל בוקר. מתפללי בית המדרש לא העלו על דעתם כאשר הגיעו לתפילה שהרב כבר בעיצומו של יומו ואחר שעות רבות של לימוד בחשק והתמדה. בשנים מאוחרות יותר היה נשאר בחדרו הסמוך לבית המדרש ושם ישן על מיטתו. ימים רבים לא עלה לדירתו כלל.

הרב הלפרין תלמידו המתגורר בקרית אונגוואר בירושלים זכה וחלון ביתו היה ממש ממול לסלונו של רבו. בכל תקופת קיץ שבא הגיע הגאב"ד לקריה בארץ הקודש היו עומדים בני הבין ומתבוננים מחלון ביתם ביום ובלילה ברבם הגדול כשהוא רכון על הגמרא, לבוש בבגד עליון וחובש כובע לראשו, יושב ומתנדנד משך שעות, או קפוא על מקומו בריכוז דקות ארוכות ובפרקי זמן מסוימים כותב עוד ועוד חידושי תורה. "הלכנו לישון בשעה מאוחרת – והרבי לומד! קמנו לפנות בוקר – והרבי עדיין מתנדנד על מקומו! האם הוא ישן בכלל?".

תלמיד אחר מספר על פעם בשעת הצהרים שבה לא חש הגאב"ד בטוב ונזקק למנוחה. הוא פנה לתלמידו ואמר בכאב עצום: "מימי לא נצרכתי למנוחה בשעות הצהרים וכעת עלי לנוח בשעות כאלו? לא חשבתי שאגיע למצב זה בחיי!".

אכן היה זה דבר פלא. על אף שמיעט בשינה עד קצה גבול היכולת לא היו נראים עליו סימני עייפות ביום. בנו ממשיך דרכו שח פעם כי הוא יכול למנות על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים בהם ראה את אביו מגלה סימנים של עייפות כגון פיהוק קל או עיניים שנעצמות מאליהן.

אמר כ"ק האדמו"ר מנובמינסק זצ"ל בהספדו בשבעה:

"וכמו שזכורני משנות נעורי, כשעדיין לא ידעו על כוחו הגדול אך ראו כולם את כח התמדתו הנפלאה, עד שגדל למעלתו ששלט בכל חלקי התורה הש"ס והשו"ע… ומי שהכיר את האדם הגדול הזה ראה איך שנתעלה מדרגה לדרגה על ידי עמל התורה עד לדרגות עליונות, והיה אפשר להרגיש זאת בחוש ולמשש באצבע עשרות בשנים…היה כולו תורה ומרא דכוליה תלמודא, וכפי שרואים בספריו לאיזה דרגות הגיע ע"י עמלו בתורה, שנעשה כל גופו תורה"

מקורות בכל הש"ס ב"לחיצה על הכפתור"

כבר מצעירותו קנה הגאון רבי מנשה קליין זצוק"ל בקיאות בכל חלקי התורה: תנ"ך על מפרשיו, בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, שו"ע על כל חלקיו ועם כל נושאי כליו, שו"ת מדורות קודמים ומהדורות האחרונים, פוסקים מפורסמים ושאינם מפורסמים – מעינות של תורה היו קולחים מפיו שהרי שקוע היה בה כל יומו.

מסופר שבהיותו נער צעיר כבן ארבע עשרה בלומדו בישיבה באונגוואר היה ראש הישיבה הגאון רבי יוסף אלימלך זצ"ל פונה בשיעוריו למנשה הקטן ומבקשו מראי מקומות על תו"ס אותם הביא בדבריו.

בנו כ"ק האדמו"ר מאונגוואר שליט"א מספר על בקיאותו המופלאה בדברי הראשונים בלשונם ממש. תשובות שלמות היה כותב כשהוא מצוטט מקורות שלמים בע"פ. מוסיף ומספר: "בשיחה שהייתה לי לפני מספר שנים עם הג"ר אפרים גרינבלט זצ"ל בעל ה'רבבות אפרים' אודות גדלותו של אאמו"ר, הוא גילה בפניי כי בהיותו בחור בארה"ב ידעו כולם כי אם מחפשים מקור בש"ס או בשו"ע הרי שמתקשרים לאאמו"ר ובלחיצה אחת על הכפתור אצלו מתחיל להישפך ממנו כל המקורות בשפע ללא כל עיון בספר".

בקיאותו כחד מקמאי אפשרה לו למסור שיעורים שלמים ומורכבים ללא צורך בהכנה מוקדמת, תלמידי חכמים גדולים התענגו מידיעותיו השזורות בשיעורים ורבני קהילות ליקטו פניני תורה רבים מדרשותיו. אחד מהם בהספידו את הגאב"ד זצוק"ל אמר לבני קהילתו בכנות "מה אוכל לחדש כעת בדרשותי?"

קנין זה בא לגאון רבי מנשה גם מכח זכרונו המופלג אבל בעיקר בזכות השינון החוזר ונשנה, תמיד אמר לתלמידיו: יש ללמוד את הש"ס עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם… כאב מאוד את המצב בישיבות בהם למדו מעט דפי גמרא משך תקופות ממושכות והזכיר את סדר לימודו בצעירותו בישיבתו המפורסמת של רבי יוסף אלימלך זצוק"ל בה הייתה הרגילות ללמוד ששה דפי גמרא בשבוע שהתחלקו לג' סדרים: דף וחצי בעיון גמור, שני דפים עם רש"י והתו"ס, ושני דפים למדו ללא בלי התו'ס וקראו לסדר זה "נעבען שיעור" מלבד כך היו לומדים שלחן ערוך וחומש עם רש"י. בסוף כל שבוע נבחנו הבחורים בשקלא וטריא בעל פה ובסוף הזמן עשו חזרה על כל מה שלמדו במשך הזמן כולו. "והיינו משימים אז לילות כימים להספיק לחזור על החומר הנלמד במשך הזמן, תוך שלושים יום או חמש שבועות.

מושגים של דורות קודמים.

אין מאושר בעולם כהשוקד על התורה

מיוחד היה הגאב"ד זצוק"ל באהבת התורה שפיעמה בלבו. כבוד גדול חלק לכל אברך ובן תורה והיה מנשק ומחבק את ידידיו תלמידי החכמים באהבה רבה.

תלמידו סיפר פעם: "השמחה שהיתה לו בראותו עוסקים בתורה, היה גם כששמע על אנשים אחרים מעמך בית ישראל העוסקים בתורה, שמח כמוצא שלל רב על זה. ומוהרא"מ זוכר שכששמע רבינו שהבית המדרש בקרית אונגוואר הפך למקום תורה בו יושבים ולומדים מבוקר עד ליל, לא היה קץ וגבול לשמחתו על זה שאנשים יושבים ולומדים"

כשיהודי פשוט נכנס אליו ושפך את לבו על הקושי לקבוע עיתים לתורה, היה הגאון מרצה לו במושגים פשוטים על מתיקות התורה ועל הטוב שזוכים בו לומדיה ועל כך שאין מאושר בעולם ממי שדבק בה גם אם לא זוכה לבוא בסודותיה ורק קושר עצמו בה.

פעם לקח תלמידו הקרוב קלף של פרשת הקטורת שהייתה מונחת על שולחנו ואמר מתוכה את הפרשה. הגאב"ד שהביט בתלמידו אמר לו כשסיים: "האמן לי לימוד דף גמרא אחד פועל ישועות עוד יותר!" וכשתלמיד אחר שאלו האם לצום בעקבות מעשה מסוים אמר גם לו: "עדיף שתלמד במקום זאת שני דפי גמרא".

כפי שהיה שש ושמח בתורה כן כאב כל פגיעה בה. מקרה היה והגאון זצ"ל שוחח עם מאן דהו שדיבר דברים בהם היה משום זלזול בתורה הקדושה והגאב"ד נסער כל כך עד כדי שחש בליבו ונאלץ להתאשפז. רק דברים מעין אלו יכלו לפגוע בליבו באיתן. ובעת מחלתו עבר פעם ליד ערמת עלונים של דברי תורה הזרוקים בביזיון על הרצפה ונאלץ להשען על בן לוויתו משום החלישות שתקפה אותו למראה הדבר.

 

לשונו כלשון הראשונים

שם בין הגדולים קנה הגאב"ד בעל המשנה הלכות עוד בצעירותו כשנקשר ברבי מקלויזנבורג זצ"ל ובמרן רבי משה פיינשטיין זצ"ל שאצלו עשה שימוש. כן קשור היה לגדולי אמריקה כרבי יעקב קמינצקי, הגאון רבי יוסף אליהו הנקין זצ"ל ורבי יונתן שטייף זצ"ל.

הספר "משנה הלכות" המקיף את כל חלקי השו"ע שאת כרכו הראשון הוציא הגאב"ד כבר בשנת תשי"ח עורר התפעלות עצומה ומרן הגרי"ז סולביצ'יק אף המליץ לתלמידיו לרכוש את ספרו של הפוסק הצעיר שתשובותיו ההלכתיות היו מלאכת יצירה של ממש ו"לשונו כלשון הראשונים". הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצ"ל סיפר שהיה רואה את הספר מונח הרבה על שולחנו של הגרי"ז והיה הרב מבריסק אומר שבעל ה'הלכות גדולות' זכה לכוון לאמיתת כוונת הראשונים. גם הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א העיד שראה את הספר מונח תדיר על שולחנו של הגרי"ז וזאת אף שהיה המחבר צעיר כבן שלושים.. באופן נדיר גם נתן לו הרב מבריסק הסכמה על ספרו.

גדולה הייתה הערכה לגאון מאונגוואר זצ"ל גם מצד גדולי הדור האחרונים כמרן בעל ה'קהילות יעקב' שביניהם הייתה קירבה יתרה (ראה מסגרת), מרן הרב שך, הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא, מרן הרב אלישיב, מרן הרב ווזנר, ומרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל. מרן הגרי"ש אלישיב היה מצביע על כך שיחודיותו של רבי מנשה הקטן היא בכך שכגדולי חכמי הונגריה הינו רב גוונים ומשלב גדלות בפסיקה ובלומדות גם יחד. וכשביקר מרן הגראי"ל שטיינמן בארה"ב דאג שהגאב"ד יוזמן לאספה גדולה של גדולי התורה שנערכה שם והושיב את רבי מנשה בסמוך אליו. גם רבי מנשה ההחזיר להם אהבה ומסופר שבאותו ביקור של מרן הגראי"ל זצ"ל קודם שבא לבקר אצל הגאב"ד טרח רבי מנשה לנקות עם כלי מטאטא בעצמו את החדר…

.

בהספד שנשא הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בימי השבעה על הגאב"ד מאונגוואר זצ"ל אמר כדברים הללו:

"כשנתבונן מהיכן ינק הגאון הנורא הזה את כוחותיו הבלתי רגילים, עד שחיבר עשרות ספרים בכל מכמני התורה, ואין פינה שלא האיר שם אור תורתו, יש להביא מה שסיפר על עצמו באחד מספריו, שבזמן שהיה במחנות המות, קודם התקרב חג הסוכות, הצליחו לעשות סוכה, וכתב בזה הלשון: ברכתי לישב בסוכה ושהחיינו ושמחתי מאוד לקיים מצות סוכה במחנה המוות, וכמדומני  שמיום צאתי מביתי עד היום הזה עוד לא נהניתי בכזה עונג רוחני. אלא שלא האריכה שמחתו, שנתאספו יהודים רבים והעמלקים הנאצים ימח שמם וזכרם הבחינו בכך, והתחילו לירות חיצי מות לתוך המחנה, וממשיך רבינו בעל המשנה הלכות לספר, שנדר נדר גדול לאלוקי ישראל, שהרי אמרו חכמים שמצוה לנדור בעת צרה, שאם יעזור לי ד' הנורא והגדול ויחייני ויוציאני מתחת יד הרשעים הארורים, ויתן לי ד' חיים, וימלא לי הכל מן השמים, אקדיש לד' יתברך לילות וימים, ואהיה ממקיצי נרדמים, לסבול ולעמול באור התורה."

 

 

 

 

סיני ועוקר ערים בספריו המאירים

.

הערכה ואהבה בלתי מצויה הייתה למרן בעל הקהילות יעקב לרבי מנשה הקטן. מפעים לראות את תארי הכבוד שמרן זצ"ל מכתיר בו את הגאב"ד בחלופת מכתבים ענפה: "לפא"מ כבוד הגאון הגדול, הנודע בשערים, מרביץ תורה לעדרים, בישיבת בית שערים, סיני ועוקר הרים, בספריו המאירים, בהמון שו"ת ובירורים, לישר הדורים, בכל הששה סדרים"… "בהכנעה רבה מתכבד אני לשדור לרבא דעמא פאר הדור פותח שערי צדק לדופקי בתשובה ואם נפרצה יאמר לו גדור, ולאין משנתו סדורה יורנו דעת לברורי שמעתתא ומשנתו כיצד לסדור, ה"ה כבוד רחימאי דליבאי וידי"נ הגאון הגדול עמוד התורה וההוראה ומגדולי מרביצי תורה שבדור כקש"ת הגאון ר' מנשה קליין שליט"א"…

הסטייפלר היה משבח את אופן פסיקתו ויכולתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. עשרות רבות מכתבים בדבר הלכה היו בין שני הגדולים וידוע כי בעקבות מכתבו ופסיקתו של הגאב"ד בעניני יוחסין חזר בו הסטייפלר מהכרעתו שהכריע בדבר.

כמים פנים לפנים ואהבתו והערצתו של הגאב"ד לסטייפלר הייתה גם היא עמוקה. בראיון שנערך עמו בערב חג באחד העיתונים אמר:

"אי אפשר לתאר את גדלותו במילים, הוא היה מיוחד במינו במידת האמת, תדיר חתר לאמיתתן של דברי תורה, ואף קיבל את האמת ממי שאמרה ואפילו מבחורים צעירים, ומי יכול לתאר את קדושתו הנשגבת עליה מספרים גדולות ונצורות, בביקוריי במעונו נוכחתי לראות בעצמי באיזו צניעות חי ועד כמה הייתה ההסתפקות במועט נר לרגליו'".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן