היו מסובים בבני ברק I רב שיח עם בכירי אנשי החינוך

השלכות הקורונה, האתגרים וההתמודדויות, סוגיות החינוך הבוערות הועלו במלוא עוצמתן ברב שיח מרתק וייחודי סביב השולחן העגול של 'במה'

לקראת חג הפסח, החג בו אנו מצווים במצוות 'והגדת לבנך', כינס 'במה' את טובי המחנכים העומדים בראש ארגונים חשובים של חינוך ילדי ישראל, המלווים באופן אישי ובהוראות פרטניות כל תחום ותחום.

משתתפי הפאנל המיוחד מלאים באוצרות חינוכיים מניסיונם החינוכי העצום. פנינו בבקשה שיקוים בנו 'את פתח לו', שיאירו לנו את סוגיות החינוך העומדות על הפרק, במיוחד כשאנו נמצאים שנה לאחר תקופה קשה ורצופה ניסיונות בהם התמודדו אנשי החינוך וההורים עם הנגיף ההרסני.

בפאנל המיוחד נטלו חלק איש החינוך הנודע הרה"ח רבי פנחס ברייער, יו"ר מכון "לגדל", הרה"ג רבי אליאב מילר, יו"ר המפעל החינוכי החשוב "לב שומע" וראש המכינה לצעירים "אור אלחנן", הרב חיים ולדר מנהל המרכז לילד ולמשפחה בעיריית בני ברק, אשר אירח את הפאנל במרכז החינוכי החשוב והרב יצחק טרכטנגוט, מנהל תוכנית חרדים בג'וינט.

השלכות הקורונה

 

הרב טוביה פריינד:

הנושא החינוכי שאנחנו נמצאים אחרי שנה קשה שעברה על הרבה בתים, הן מבחינת הבית, מבחינת החינוך, מבחינת האידישקייט, מבחינת הכל. ביקשנו מהמחנכים שיתארו מראיה חינוכית את השנה שעברה. ההשלכות בכך שלא הדבקנו את הפער מבחינה לימודית, מבחינת הבית. השאלה עד כמה אנחנו רחוקים מהפער? ויש גם דברים שהשתנו מהקורונה, עד כמה זה השפיע על החינוך – אם בכלל?

 

הרב פנחס ברייער:

מה שקרה בקורונה ניתן לראות משתי זוויות: זווית אחת, הרבה בעיות שהיו קיימות צפו בעקבות הקורונה, לדוגמה בבית שאין סמכות, ביום-יום איך שהוא הצליחו לדחות את זה ולהתעלם מכך. בעקבות הקורונה ההורים הבחינו לפתע עד כמה אין סמכות. בית שאין גבולות וגם כך ההורים מנסים לשמור על משהו, בעקבות הקורונה זה נפרץ לגמרי. הרבה אנשים שואלים מה הבעיות שהקורונה גרמה? התשובה שהיא לא גרמה לכל כך הרבה בעיות כמו שהציפה המון בעיות שהיו קיימות ולא ראינו. ברור שבחורים שלא היו מחוברים לישיבות הם הראשונים שהייתה להם הזדמנות לעשות את הצעד ב'חסות' הקורונה.

הנקודה השניה שיש בתים בהם נפרצו כמה דברים, במיוחד בעניין הטכנולוגי. לדוגמה, מלחמת המפרץ הכניסה בכמה בתים את הרדיו ו הערוצים החרדים, כי היו שרצו להתעדכן בנעשה והיו שמרוב פחד השאירו גל שקט, המון דברים שלא היו קיימים בבית חרדי נכנסו מתחת כל הנושא הטכנולוגי שההורים החזיקו בשיניים. היום רק התחלנו בין הזמנים, קיבלתי טלפון מאבא שהבן שלו רוצה לראות סרטים – אני לא נכנס מה מותר מה אסור, משום שזהו תפקידם של גדולי ישראל שליט"א להורות לנו בכל דבר ועניין את המותר והאסור. אני רק מציין ואומר דברים שפעם דברים שהיו מחוץ לתחום קיבלו גושפנקא וחסות וללכת חזרה זה הרבה יותר קשה.

אבל מצד שני חייבים להדגיש, שראינו לגיונות של בחורים, שלמרות המצב, התחזקו מאד בעבודת השם, בתפילה ובלימוד התורה, בקביעת חברותות, ולמרות הקשיים, דווקא בבדידות כשלא נמצא במסגרת הישיבתית – הקהילתית, גילו כוחות גדולים, בבחינת 'כשאני לעצמי מה אני'. וכמו שגילינו במנייני המרפסות והחצרות 'גבאים', 'בעלי תפילות', 'בעלי קריאה' חדשים, שלא ידעו בכלל שיש להם כישרונות כאלו, הרי שגם בלימוד התורה גילו כישרונות ברוכים, כמו התערבות בשיעורים דרך המרחבים הקוליים, לימוד שעות בחברותא דרך הטלפון ועוד, המצב לא רק שלא פגע בהתעלותם אלא גילו כוחות שלא ידעו על קיומם, ובכוחות ממשיכים להתעלות לאחר תקופה זו.

 

ניסיונות העבר וההווה

 

הרב חיים ולדר:

הקורונה העצימה רעידות תת-קרקעיות בכל המגזרים.

הבחורים הליטאים נשמרים על ידי המושג "כבוד האדם" הם חונכו שלא יעלה על הדעת ללכת ללמוד בישיבה שהיא 'מחסה לשפנים'. אצל הליטאים נושא המכובדות הוא משהו בסיסי. כבוד התורה. שם טוב של למדן, שיש לו השלכות גדולות ביותר בנוגע לשידוכים (למי שהתמרמר "מה זה הדבר הזה שבחורים ליטאים מקבלים דירות" יכול אולי להבין יותר את העניין. זה לא הדירות. זה ייקור הלמדן והעמל בתורה על פני הבטלן שמתעניין בדברים אחרים).

אצל החסידים שגם שם יש ריבוי תורה, מה ששומר בימים אלה זה הקשר הקהילתי. התפילות יחד, ה'טישים'  החיבור והקשר לרבי, גאוות היחידה בהשתייכות לחסידות ובהקפדה על תקנותיה.

אם נרצה נוכל בדרך זו להבין את ההתעקשות אצל כמה חסידויות לא לוותר על 'טישים' והתכנסויות בכל מחיר. מי שראה בזה רצון לחגוג בלי להתחשב בתוצאות פשוט לא מבין מה הוא שח. בעוד אצל הליטאים החיבור ליהדות נעשה בעיקר דרך לימוד ואותו ניתן לעשות בחברותא או לבד. מבחינת החסידות זהו גדיעת מקור חמצן רוחני ואת זה היה קושי לעשות. דווקא ההבנה מה יהיו התוצאות הרוחניות של ניתוק ממושך מההסתופפות סביב הרבי והחסידות  היא זו שגרמה להתעקשות לקיים את האירועים בחלק מהחסידויות.

התמודדות חינוכית דומה לבריכה שיש לה חור.

כל עוד  אתה ממשיך למלא אותה כל הזמן זה מסתדר, מים יוצאים ומים נכנסים.

הקורונה והניתוק מהישיבות ומערך ניצול הזמן שכל כך חשוב ביהדות, בעצם הרחיבה את החור המים יצאו בקלות ונכנסו בקושי.

אם לא משתלטים על זה, התוצאה היא צונאמי חינוכי.

 

הרב אליאב מילר:

מסכים עם מה שאמרתם, אני אלך עוד צעד אחד: אם עד לא מזמן בחור ישיבה מתמיד הלומד בכל הסדרים ישיבה, הערליכער, פרומער, לא נחשף לשום דבר מהבלי הרחוב, כי הכל היה נחשב מחוץ למחנה, תופעת הסלוגנים וה'קליפים' מוכרים כיום לפעמים גם לבחורים רציניים. אני חושב שזה מאתגר אותם בשביל לעלות אותם, כל אחד יודע שבחיים יש אתגרים שצריך למצוא להם פתרונות, הם מחייבים את האדם למצוא תשובות עמוקות ובונות יותר.

כבר מתחילת הקורונה ראינו שהמצב מחייב אותנו למצוא פתרונות של העצמה, זאת אומרת שנאלץ על כורחנו להעמיק ולמצוא לילדים שלנו את התשובות הנכונות המופיעות ביהדות והם לא מספיק תמיד מכירים אותם. אנחנו מקבלים בקו של 'לב-שומע' שאלות בסיסיות כמו דברים שבחור לא יודע למה זה אסור וזה מותר, או למה שומרי תורה נוהגים כך וכך.

גם המבוגרים בתקופה זו היו צריכים למצוא את תשובות שנדרשו לדבר עם הילדים, זה אילץ אותנו ללמוד עם הילדים והתלמידים מושגים עמוקים יותר. והכוונה לא רק ספרי המוסר הסטנדרטיים אלא גם טעמי התורה והמצווה ענייני השקפה ומהותם.

 

ישיבות למתמודדים

 

הרב יצחק טרכטנגוט:

היה לנו סיפור עם בחור באחת הישיבות המובחרות בירושלים שהסתובב בהרבה מקומות, ובעקבות הקורונה החליט לעזוב את הישיבה. כשהגיע אלינו (לפרויקט המופעל בתמיכת הג'וינט ובו רבנים ומחנכים), אמרו לו הרבנים שכואב מאד שעוזב את הישיבה בה למד, שכן זו היתה ישיבה ברמה גבוהה והצענו לו שילך לישיבה ברמה נמוכה יותר, שם לפחות נוכל לעזור לו גם ביידישקייט ועוד דברים, לפחות שיישאר במסגרת.

הוא אמר, 'אני אלך לישיבה חלשה זו'? זה קורה להרבה מאוד בחורים שבתקופה הזאת פשוט חווה הידרדרות של עשר שנים בתוך שנה. היינו בבית ולא שמנו לב לכך, אך תוך שנה עברנו עשר שנים קדימה והתהליך הזה קרה. והוא אומר, 'אני בחור מישיבה חשובה, איך אלך לישיבה חלשה'…

בהזדמנות זאת נשמח לשמוע כמה מילים על הגוי'נט.

הרב יצחק טרכטנגוט:

זהו ארגון יהודי אמריקאי שלא הרבה יודעים, אשר הוקם כדי לעזור לקהילה החרדית בתחילת מלחמת העולם הראשונה. בשנת תרע"ד החלה מלחמת העולם הראשונה ובאירופה שרר רעב. הישוב היהודי הישן עמד בפני שוקת שבורה, עד עכשיו עזרו להם יהודים מאירופה ומי יעזור עכשיו? הם שלחו ליהודי ארה"ב בואו תעזרו לנו, ואז הוקם הגוי'נט, ארגון גדול שאמר אנחנו נעזור לכם בינתיים במלחמה.

כמובן אחרי המלחמה הם המשיכו לעזור ליהודים באירופה שהיו במצב קשה ולאחר מכן ליהודים בארץ ישראל בתקופות שהיה קשה פה. כשהוקמה מדינת ישראל החליט הגוי'נט שהדבר שהכי חסר לעם היהודי זה לימוד תורה. כמה שזה נשמע רחוק, לגוי'נט יש תורמים ממגוון חלקים בעם היהודי, הם החליטו שלימוד תורה זה הדבר הכי חשוב!

לשם כך הקימו מחלקה מיוחדת שנקראת 'גוי'נט-ישיבות', המחלקה הזאת פעלה עד שנת תשנ"ח ותמכה בישיבות. בחמש השנים האחרונות אני מוביל את הנושא החרדי כאשר אני מתייעץ בקביעות עם מרנן גדולי ישראל שליט"א ועם רבנים ומחנכים נודעים המלווים את פעילות הקודש. חזרנו לעבוד עם אנ"ש, עם המקום שרוח חכמים נוחה הימנו וכפי הוראת גדולי ישראל שליט"א, והתחלנו לעבוד עם הישיבות החלשות יותר, מה שנקרא 'ישיבות למתמודדים'.

בתקופת הקורונה ראינו שכבה שלמה של בחורים מהישיבות הרגילות, שהפכו בבת אחת בתוך כמה חודשים להיות בחורים מתמודדים. עכשיו הם לא מכירים בזה, הם לא יודעים את זה, הם לא מוכנים להכיר בזה, והם נמצאים שם ואומרים שהם רוצים לעשות עוד דברים, שואלים שאלות כמו שהרב מילר אמר וצריך לתת להם מענה.

 

"הילדים היום יותר חכמים"

 

הרב טוביה פריינד:

מישהו יכול להפנות את האצבע ולהגיד זה המקור של הבעיה? יכול להיות שהמסגרת הישיבתית הקהילתית לא היתה מספיק בנויה להחזיק את הבחורים כמו המסגרות החסידיות?

למשל יש מקומות שלקחו מאד ברצינות את הנושא של הקורונה, ואני יודע שבתקופת הקורונה משגיחים ורמ"ים בישיבות עבדו הרבה יותר קשה בתקופות שהיו בסגר ולא התקיימו לימודים. יש ר"מים שהיה להם חופש, הדבר היחיד שהיו צריכים לעשות בתקופות ההסגר למסור שיעור דרך הטלפון ואחרי זה יכלו לנוח. יש קהילות וחסידויות שזה ממש לא עבד כך, הר"מ מהישיבה קיבל דרישות אישיות ממנהיג הקהילה, אם זה הרבי, או הרב, לעבור על שלושים-ארבעים שמות של בחורים, להתקשר אליהם ולברר מה קורה אתם? איפה הם עומדים היום? מה מצבם? איך עוברים את הימים הקשים בבידוד? כך ישבו ודיברו שעות עם בחורים. לא בטוח שכך היה גם במקומות אחרים, יכול להיות שאולי פה היו צריכים יותר להיערך או לעשות או לטפל?

 

הרב פנחס ברייער:

אני חושב שיש כאן שתי נקודות: נקודה ראשונה שהיא כלל עולמית ואינה קשורה לשום מגזר. הדור של היום הילדים יותר חכמים מפעם. פעם נסעתי לארה"ב, ישב לידי נכד של הרה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א, והוא אומר לי שסבא שלו רבי יעקב מאיר אומר לו, שהילדים של היום הם הרבה יותר 'חכמים'. ילד היום יודע דברים, הוא יודע מה זה 'מוטציה', 'רוטציה', 'צפון קוריאה', אנחנו לא ידענו כלום. הילדים יותר חכמים, עובדתית זה נכון.

הדור שלנו גדלנו על המון תמימות. סבא שלי הייתה לו הגדה של פסח שחוץ ממה שאומרים, מתי מגביהים, מתי מורידים, היו פירורים וטיפות של יין. היום כל אבא יושב בשולחן הסדר וסביבות הגדה מרהיבת עין ובה כל הפשטים והפירושים, יש כאלו שלפניהם כמה 'הגדות' וכל אחד צריך לדעת מדוע מכת 'צפרדע' אחרי מכת 'דם' ולמה לא הפוך. כמו"כ אנו גם לא עושים שום פעולה בלי להבין מה מרוויחים, והיינו לפני יחץ האבא אומר, ילדים 'יחץ' זה סגולה לפרנסה אז נתפלל, ומה מרוויחים מ'כרפס', ואח"כ ב'מה נשתנה' – כאן הבן שואל, כאן ניתן לבקש מהקב"ה השפעות טובות על כל השנה. ומה מחלקים ב'מרור'. ובכלל אנו לא עושים היום שום דבר ביהדות בלי לדעת. זה דור שדורש ידע הסברים. וזה דבר מבורך מאד.

בידישקייט יש 'יראה' ויש 'אהבה', אי אפשר לעבוד את ד' רק מ'אהבה', אבל מה שפעם לא היו צריכים הייתה יראת שמים, בכו, התרגשו.

כיום הקהילות החסידיות שהצליחו, בגלל שבנו מעגלים, מעגלים בתוך המסגרת. לדוגמה, אם כיום ישיבות ששילחו-סילקו את הבחור מהישיבה מחמת אי התאמתו או בגלל התנהגות לא ראויה, לא ראש הישיבה ולא אף אחד מצוות הר"מים יראו יותר את הבחור הזה, מקסימום בכנס היובל של הישיבה הוא לא יגיע להשתתף… אבל במסגרת קהילתית, אם שולחים בחור מהישיבה לא פתרו את הבעיה, הוא יגיע להסתובב בקהילה, בבית המדרש, ידבר עם הילדים וישפיע עליהם, כך שאין להם את הפריווילגיה לשלוח ולסלק בחור מהישיבה. ולכן המסגרות שהצליחו בגלל שבנו המון מעגלים מסביב למסגרת הקהילתית. וזה בנוי במסגרות החסידויות ולאחרונה העתיקו זאת ארגונים כמו 'איחוד בני הישיבות' שבנו מעגלים מדהימים ויוצרים לבחורים עוד מעגלים, גם כשבחור מתקשה בישיבה ולא יכול להמשיך בה – יהיה לו את ה'איחוד' שיצטרך להתמודד עמו ובכמה שיותר מקומות שייכות שיש לבחור הוא יותר שמור.

עכשיו בקהילות החסידיות נכנס ארגון 'משכני' שבאמת מתמקד בזה שבתוך כל בית מדרש הוא יעשה לעצמו, אתה שייך לחסידות זו, וזה בישיבה זו, וכך מה שיותר קהילות מחוברים למעגלים אלו. לדאבוננו, ראיתי בחורים שסרו רח"ל מהדרך, וכשביררתי מה הסיבה, נודע לי שהייתה חסרה להם מעטפת השניה, אם היה להם כזה דבר כמו איחוד, מעטפת שניה, הרי שהם לא היו נושרים כה מהר, מכיוון שיש להם בעיה עם עוד מישהו.

 

 

"החסידים והליטאים – מצלמה על מצלמה"

 

הרב חיים ולדר:

יש לי תזה על כל הנושא של חסידים ליטאים ואני אדרש לדימוי טכנולוגי. כאשר בית עסק לממכר תכשיטים רוצה להגן על הסחורה היקרה בחנות שלו, הוא מרשת את העסק במצלמות. אך כאן ישנה בעיה: אם ישים מצלמה אחת, יבוא מישהו מאחוריה ויכסה אותה ולאחר מכן ייכנס וייקח את האוצר הגדול.

מה עושים?

מניחים מצלמה מול מצלמה, כעת איש לא יוכל, לכסות את המצלמה, כי המצלמה השניה תצלם אותו…

והנה הנמשל; חנות התכשיטים היא היהדות. התורה. האידישקייט.

החסידים והליטאים הם מצלמה על מצלמה, באיזשהו מקום החסידים יש להם את היתרון של "לא שינו לבושם", הזקן, הפאות, הלבוש, ההקפדה ללכת עם מגבעת וחליפה גם בארוחות, ההסתגרות בשפת האידיש וכו'.

הליטאים אימצו את לימוד התורה, כערך מרכזי. הישיבה הכולל דעת תורה והשקפה.

מה שקרה בעצם שהליטאיות שמרה על הראש והחסידות על הלב. הליטאים התמקדו בחשיבה החסידים עוררו את הרגש היהודי.

היה לזה מחיר, בליטא היתה התפקרות בלתי רגילה כי אמונה מצריכה גם רגש. וויתור על הרצון להבין הכל בשכל.

החסידים שמרו על האידיש, על התפילה, על צורת היהודי, על החיבור הרגשי ליהדות. הליטאים שמרו על התורה שבלעדיה אין שום שיור.

מה שנראה כמחלוקת בין החסידים לליטאים בעצם שמר על היהדות מפני פגעי ההשכלה.

החסידים והליטאים היו כמו מצלמה על מצלמה. כל מצלמה שמרה על השניה שלא תאבד את הצד הנוסף.

הליטאים חייבים להוכיח לחסידים שההתמקדות בתורה אינה על חשבון האידישקייט והחסידים צריכים להוכיח ליטאים שהאידישקייט אינה על חשבון התורה. כל ציבור שומר על השני. משלים את השני והיהדות יוצאת נשכרת.

 

הרב אליאב מילר:

אתמול ישבתי עם כמה 'ישיבע-בוחרים', מדברים לענין, ואמרו לי תשמע עד כמה שאתה מכיר, ואני יחסית מכיר אות עולמם, יש דברים שאתה לא יכול להבין. ניקח למשל את נושא אמונת חכמים, 'אשר קרך' שמנסה לחדור למחנה מהשוליים. בזמנינו, הייתה גאווה והתלכדות סביב גדול הדור.

אני מסתובב בהרבה בתים של גדולי ישראל, מורמים מעם, להתרגש כל פעם מחדש, כשאני יודע מה קורה באמת בפנים בקודש פנימה. ואני יודע מה אמרו גדולי ישראל, מה אמר מרן רבי חיים שליט"א ומה אמר מרן רבי גרשון שליט"א, ואני נדהם לראות ולשמוע שיש בשולי המחנה כאלו משבשים את הדברים הפוך ממה ששמעתי, בצורה כה שקרית ומעוותת ולפעמים בכוונה לעגת רח"ל.

הקורונה הבחירות והשנאה שבאה מהחילונים, הביאה אותנו לטלטלה שאמורה לעורר אותנו לחפש את הסיבות, לחפש את המקור להיותינו חרדים. יש את החמימות ויש את האמת החרדית, אני מדבר עם תלמידים שלי, ואוהב לדבר אתם על זה, כי כשהייתי בן ארבע עשרה חיפשתי את זה, הרב מרדכי נויגרשל היה שכן שלי וכנער צעיר התחלתי לנסוע אתו להרצאות בכל הארץ, הנני יכול לצטט את ההרצאות שלו ישר והפוך מה עונים לזה ומה עונים לזה, למה אנחנו ככה ולמה אנחנו ככה, אני לא עוסק בזה היום, אבל יכול להיות שמה שהביא אותי לעסוק במה שאני עוסק כיום, הגיע משום שהיה לי משהו מאוד מאוד חזק ופנימי באמונה החרדית. את ספרי 'אל המקורות' ידענו אני וחברי בעל פה, חיינו אותם, הם עניינו אותנו, בחור שנחשף לזה גבה לבו בהיותו יהודי חרדי לדבר השם, זה מאוד חשוב!

 

לקיחת אחריות

 

הרב פנחס ברייער:

דיברו על נושא הלבוש, שזה דבר חשוב מאד, אבל מאידך לדאבוננו הלבוש לא תמיד משקף את מצבו של ההולך בו, גם עם הלבוש יכולה להיות רח"ל התפרקות מאוד קשה, כשההיפך שיכול להיות שהוא נשאר עם כל הלבוש. והבראך שהוא לא ילבש חולצה כחולה, אלא ילך הלאה עם גרביים לבנות או שחורות ושטריימל ויעשה מה שהוא רוצה…

 

הרב טרכטנגוט:

המושג הזה 'בן תורה' זה מושג של מישהו שחי בתורה שהראש שלו מונח בתורה, ובסוף אפשר לחיות בתורה גם אם ח"ו נאלצת לצאת ואתה נמצא במקום אחר, עדיין הישיבה צריכה להראות לך את הדרך, ראש-הישיבה צריך להיות זה שמראה לך את הדרך. זוהי נקודה אחת.

הנקודה השניה זו אחריות, תראו מה קורה אצל חב"ד למשל, השליחים, יכול להיות 'שליח' שבא ממקום מודרני, עדיין כיון שהוא בא למקום, הוא צריך לקחת אחריות. נחנך את הבחורים, אנחנו רואים אצלנו בישיבות לבחורים מתמודדים שיש בחור שהבחור צריך איזו עזרה והעזרה ניתנת לו, והבחור מתחיל להתעסק משהו ולעשות משהו בזה, פתאום הוא קם בבוקר, פתאום הוא מגיע לסדר א' בזמן, פתאום הוא לומד כמו שצריך. למה? כי יש לו אחריות שהוא צריך להיות במקום מסוים בשעה מסויימת ולעשות משהו. המקום הזה של לתת לבחורים יותר אחריות לתת להם משהו יותר על הכתפיים.

 

הרב אליאב מילר:

פגשתי אברך שיצא לעבוד לפרנסתו, והוא סיפר לי שמכיון שיצא לעבוד הוא הפסיק ללמוד ופתאום עברו חמש שנים, הוא תפס שהוא בעלבא'ת והוא צריך ללמוד משהו, התחיל ללמוד דף היומי, התעורר בו משהו עמוק, הוא הבין צריך ללמוד. גדולי ישראל וראשי הישיבות ששאלתי אותם על כך אמרו לי את הדבר הברור: שבחור שהיה מחובר לישיבה באמת, גם אם הוא יצא מהישיבה ויצא לעבוד, הוא יישאר יהודי אמתי גם כשיצא ממסגרות החרדיות.

בחורים מסרו נפש

 

הרב פנחס ברייער:

כשהנני מדבר בישיבות ואומר שיושבים פה בחורים שחלק יהיו רבנים ותלמידי חכמים, וגם מי שבע"ה יהיו הזבולונים.

הייתי פעם בכנס לבחורים מתמודדים שמאוד ריגש אותי, ישבו שם עם ההורים, הייתי צריך לדבר לבחורים עם ההורים, הם היו בעלי כישרונות גוטע-קעפ ולמדו הלכות 'אמירה לנכרי'.

אמרתי להם, למדתם, היה לכם קשה, ולמה היה לכם קשה? האם לרבונו של עולם יש בעיה שיהיה לכם קל? רק למה קשה לכם? כי הרבונו של עולם רוצה אתכם כך. חשוב לדבר להם בשפה, להגיד לבחור תדע לך אני רואה אותך לומד קשה, אתה עושה משהו ענק. כשאתה תופס בחור חלש ואומר לו שפעם אחת בצער שווה יותר ממאה פעמים שלא בצער, אזי זה מחזק אותו הרב יותר מכל השיחות.

יש סיפור שפעם הגיע מישהו אל כ"ק מרן ה'פני מנחם' מגור זצוק"ל שהיה עילוי, ואמר לו רבי קשה לי ללמוד, אמר לו ה'פני מנחם' אני מקנא בך, אני כזה עילוי אני זוכר הכל וקולט הכל, אתה מביא משהו להקב"ה מה שאני לא יכול להביא, זה לקחת את הקושי ולהפוך את זה. וזה אנחנו צריכים להתחיל להכניס את השפה הזאת לבחורים, אנחנו מדברים בישיבה להיות 'ראשי ישיבות', יש חצי מהעולם שזה לא מעניין אותו, אבל כשאתה אומר לו שכשאתה לומד וקשה לך אתה עושה משהו ענק, הוא מרגיש איזה משמעות בזה, כי אם יש רק יעד להיות משהו ואני לא אגיע לשם אז מלכתחילה זה כבר לא מעניין אותו.

 

הרב חיים ולדר:

נער הייתי ועדיין לא זקנתי אך כשאני שומע את המילה "שינוי" אני נדרך.

מדברים כאן על "חשיבה חינוכית אחרת" והבנה ש"יש מקום לשינוי" ואני אומר מה שאמרו גדולי ישראל זצ"ל ויבדל"ח שליט"א: לא לשנות אפילו מילימטר. פסיק. נימה.

ההבנה הזו הגיעה אלי גם מתוך הניסיון של כמעט 30 שנה אך בעיקר בחיבור לגדולי הדור האחרונים שמהם זכיתי לראות דברים בראית "מאקרו" של מאות שנים ולא מיידית.

די לנו לראות את השיטה הדתית לאומית שביקשה לדאוג לחלשים ולנושרים ולכן יצרה לגיטימציה של "מכינות לחקלאות ומכינות קדם צבאיות ותיכונים וכו" התיקון הזה יצר הרס וחורבן כי המצב כעת שאין כמעט עולם ישיבות דתי לאומי. למעט כמה ישיבות (מצויינות חייבים להודות) רוב הילדים והנוער פשוט לא בני ישיבות. וכוללים? מאן דבר שמיה.

הדבר הזה הוביל ליציאה מהדת של בין 35% ל50% מקרב הדתיים לאומים. זה נתון בלתי מתקבל על הדעת! וגם ה35% שנותרו בדת החיבור שלהם לחילוניות מלא אם בלבוש ואם בתרבות של מוזיקה בילויים וכדומה. למרבה המזל הם הבינו זאת גם אם מאוחר מדי והקימו זרם חרדל"י תוך אימוץ השיטה החרדית.

זה חסד השם שלא עשינו את הטעות הזו ולא נעשה אותה אף פעם. זכינו ששתי השיטות, השיטה הליטאית והשיטה החסידית הצליחו, ואסור לשתיהן לשנות מאומה. יש את המושג של פך השמן הטהור, פך השמן הטהור זה עולם הישיבות, רוב הבחורים היו בקפסולות חודשיים, לא ראו את המשפחה לא יצאו מד' אמות של לימוד ותפילה. מאז הגר"א לא היה דבר שכזה. אם נשמור את הליבה שלנו אנחנו נשמור על היסודות שלנו ולא נשנה אותם בכהוא זה, ואז יהיה לנו מספיק זמן ופחות נושרים בכדי לטפל בהם. ואני בפירוש לא אומר להזניח חלילה את הנושרים. להפך. זה כל מה שאני ואתם עושים מבוקר עד ליל. אבל ח"ו אם אנחנו נשנה את השיטה, כל העץ ייעקר חלילה.

 

הרב פנחס ברייער:

יש ווארט, וזה מתאים לנושא שמשוחחים כאן: כתוב לגבי הבן הרשע 'והיה כי ישאלך בנך' וכו', ידוע ש'והיה' זה לשון שמחה, ומה כזו שמחה בשאלת הבן הרשע? והתירוץ הוא, שאם הבן הרשע עדיין שואל אז תשמח בזה. הבעיה תהיה כשהבן הרשע יפסיק לשאול.

מה שקורה היום, שהורים נוטים להביא דוגמאות מבן אחד לשני. הם חושבים שאם הבן הראשון בחור מצויין אז השני גם חייב להיות ככה, הוא מתפלא מדוע הוא לא כמוה. אך למרות שהם אחים, אין קשר בין אחד לשני, זה יכול להיות בגלל הרבה דברים שהוא שונה, אם זה חיבור לחברים לא טובים. או שנחשף לתוכן קלוקל וכו'. וכשאבא כזה בא אלי ומתפלא היתכן שבן אחד כך ואלד כך, אני אומר לו כי בפרשה הראשונה, התורה מספרת לנו על למך שהיה לו שתי נשים: עדה וצילה. עדה ילדה את יוּבל ויוׄבל, הראשון היה אבי כל תופס כינור ועוגב, והשני היה אבי כל יושב אהל ומקנה. אנו רואים שמאותה אמא יצא הבדואי הראשון, כזה שמוכר עגבניות עם חול, והבן השני היה הכנר הראשון, יכול להיות שני אחים אחד כזה והשני כזה.

בס"ד אני אומר פעמיים ביום שיעור דף היומי לאברכים, המצב של ריבוי תורה בזמנינו הוא כה גדול עד שאינני  יודע האם במחזור הקרוב יכול להיות שמי שלא יסיים את הש"ס זה יהיה 'כתם' על המשפחה שהאבא עוד לא סיים ש"ס.

מסכם הרב טוביה פריינד:

צריכים לסיים במה שפתחנו, שלמרות נסיבות התקופה, עשרות אלפי בחורים השוהים במסגרות הקיימים ברוב ישיבות, חזרו מלאים וגדושים בעבודת השם, וכפי שהרב ברייער אמר, שצריך לציין את זה ולומר בקול, בחורים בני עליה ישבו סגורים בקפסולות ומסרו את הנפש לתורה ויראת שמים, אשרי העם שככה לו.

 

הפאנל החינוכי המרתק נמשך עוד זמן רב, עד שכמעט הגיעו רבותינו ואמרו לנו הגיע זמן קריאת שמע של ערבית…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן