שכונת ג'קסון, ניו ג'רזי, רחוב מיל פונט 79.
בתי השכונה המבודדים טובלים בשלג צח, קור עז שורר ברחוב.
אתה יוצא לרחוב, מביט סביב והתחושה היא בקצה העולם. שקט מוחלט. הדממה זועקת. הרעש היחיד הנשמע מדי פעם הוא ציוץ של בעלי כנף המתעופפים בצמרות העצים שעמדו מלכת, עוטים צבע לבן בוהק.
עד לאחרונה, האזור אליו הגענו לא היה מאוכלס ביהודים כלל.
אני מתקדם לעבר בנין מספר 79, מזוזה גדולה בולטת במשקוף הבניין.
לפתע, מתוך הדממה, ניבטת דמותו החמימה והקורנת של הדייר, הרב שלום רובשקין. "שלום עלייכם", הוא זועק בקול ומניף את ידיו לשלום, מתקדם לעברינו במהירות.
בתוך הקור העז פגשנו יהודי בעל לב חם וענק ששהה קרוב לעשור שנים מאחורי סורג ובריח של בית האסורים האמריקני, בתא אפל וצר, עם שכן אחד לתא, גוי, הרחוק שנות אור מעולמו וחייו של הרב רובשקין.
המעבר
נכנסים לבית הנעים, אל חדר לימודו. עוד לפני שהוא מתיישב הוא שואל: "אנחנו אנשים של תכל'ס… קפה, תה?…"
עם הגשת השתיה החמה אנחנו שוקעים בשיחה עמוקה, מרתקת ומסקרנת. בתקופה זו, לפני ארבע שנים הוא שוחרר ממאסר עולם והוא אינו מפסיק להודות ולהלל לד' יתברך על הנס הגדול שעשה עמו.
"גרתי במונסי", הוא מספר, "ולאחר שהשתחררתי מהכלא חזרתי למונסי. לאחרונה עברתי לגור כאן, בג'קסון".
מדוע עברת לכאן?
"הילדים שלי באו לכאן בעקבות פרנסה וכך באתי לכאן והתחלתי בפעילות המיוחדת שהיא מפעל החיים שלי. כבר אצא איתך ואראה לך מהו מפעל חיי אליו אני מקדיש את כל זמני".
השער לביטחון
לפני שנצא לראות את מפעל חייו, אי אפשר בלא לשוחח מעט על השנים הקשות שעבר ועל הגאולה הפרטית אותה חווה.
כמה שנים קצבו לך לשבת בכלא?
"27 שנים".
כולם יודעים עד כמה החוקים האמריקנים נוקשים, איך שרדת? האם היה לך שביב של תקוה?
"אספר לך בדיוק מה עשיתי ומה החזיק אותי משך כל השנים הללו שישבתי בכלא. למדתי שער הביטחון בחובת הלבבות. כבר התחלתי ללמוד זאת עוד לפני כניסתי לכלא, אבל בתוך הכלא לקחתי את הלימוד הזה ברצינות, ללמוד ולדעת איך הקב"ה רוצה שאני יעבור את זה. יש לנו יצר הרע ולא כל מחשבה שנופלת בראש זו מחשבה טובה. למדתי איך יהודי צריך לחשוב.
"למדתי שער ובטחון ושם אתה רואה שביטחון זה לא רק אמונה שהקב"ה עושה רק טוב. זו אכן האמת שהקב"ה עושה רק טוב וזה היסוד, הרמב"ן אומר שהאמונה זה העץ והביטחון זה הפרי. מה זה ביטחון? מנוחת הנפש היא שהקב"ה יעשה לך מה שצריך לעשות. זאת אומרת שיהודי נמצא במצב של צרה או סכנה הקב"ה רוצה שנבטח בו שיציל אותנו מהצרה. לקחתי את זה ברצינות וחייתי בביטחון ותקווה שהקב"ה יציל אותי שלא אשב שם 27 שנים".
איך?
"עשיתי השתדלות, אבל לא שההשתדלות עושה. תסתכל פרק ג' בשער הביטחון, הבוטח בד' הוא בן אדם שהוא יעשה השתדלות חזקה, גדולה, לעשות רצון ד'. למה? כמו שהאדם רוצה שהקב"ה יסכים אתו על מה שהוא רוצה, כך על האדם להשתדל מידה כנגד מידה לעשות מה שהקב"ה רוצה ממנו. עד עכשיו היה טוב כל מה שהקב"ה הראה לנו שטוב, ואנחנו רוצים ומבקשים, הראיני ד' חסדיך, חסד זה גלוי".
זה מה שנתן לך את הכח.
"כן, צריך ללמוד את זה. למדתי את זה כל יום ובסך הכל מאות פעמים!".
במה התחזקת ומה חשבת בכל פעם אחרי הלימוד?
"חשבתי לעצמי, זה פלא, כל יום אני חי, ב"ה וכל יום הוא יום של חיים בפני עצמם. אתמול, מה שהיה עד עכשיו – גם זו לטובה. היום – אני יוצא! חלף היום ולא יצאתי? בע"ה מחר אני אצא! כך כתוב בשער הביטחון. אתה חי כל הזמן מה רצון הקב"ה והתקווה היא שהקב"ה ישחרר אותך".
"אסור להיות בעצב"
במהלך השיחה עמו מתוודעים מעט לתנאים שררו בכלא, עימם התמודד קרוב לעשור שנים.
מה אכלת בכלא?
"הרבה לחם והרבה טונה. לא היה אוכל כשר".
יכלו להכניס לך אוכל לכלא?
"לא, שום דבר. כי הם נותנים לך, כביכול, מה שאתה צריך".
היה לך קשר עם סוהרים?
"לא".
יכולת לדבר בטלפון כל יום?
"לא. 300 דקות בחודש. אי אפשר להבין את זה. עומדים כל הזמן ליד הטלפון עם שעון".
כתבת בכלא?
"הרבה. כתבתי יומן שלם".
כמה זמן היית בפנים?
"שמונה וחצי שנים".
מתי היה השחרור?
"בחודש טבת, לפני 4 שנים".
במהלך התקופה נתנו לך לצאת מהכלא?
"אף פעם".
היה מותר לבקר אותך?
"פעם בשבוע".
היו לך מחשבות של דיכאון וייאוש?
מזדעק: "חס ושלום! אני לחמתי נגד דיכאון ומכל מלחמה כזאת יצאתי ממנה סוף סוף שאסור להיות בעצב".
מה עושים ברגע של חושך שנראה שאפסה כל תקוה?
צועק: "יש תקוה! איך אני יודע את זה? כי כך כתוב בתורה. כל יהודי מאמין!"
מאפילה לאורה
מגיע הרגע הגדול, מה קורה שאתה שומע שהולכים לשחרר אותך?
"כל הזמן חשבתי איך ארגיש מתי שאקבל את ההודעה על השחרור, והאם כשההודעה תגיע בהפתעה אתרגש יותר או פחות. כשאמרו לי אתה משוחרר, הייתי בהלם".
מי הודיע לך על השחרור?
"סוהר בא אלי לתא ואמר לי, 'תצא מפה'. הוא לא רצה לומר לי מילה נוספת. לקחתי את הטלית והתפילין שלי, הביאו אותי למשרד שם, באיזה חדר והתחילו פרוצדורה".
ואתה נמצא שם עם הטלית והתפילין.
"ועם חובת הלבבות. תשמע סיפור מדהים: הסיסמה שלי הייתה כל השנים: אני יוצא מהכלא עם ספר חובת הלבבות! כך לחזק אצלי את האמונה. בכל יום לאחר שלמדתי את שער הביטחון הנחתי את הספר בתוך ארונית קטנה בתא. באותו היום שהקב"ה שחרר אותי, לאחר שלמדתי את שער הביטחון, משום מה החזרתי את הספר לתוך הנרתיק של הטלית והתפילין, וכשיצאתי עם הטלית והתפילין יצאתי עם חובת הלבבות".
מתי הודיעו לך רשמית על השחרור?
"במשרד. אמרו לי שהנשיא החליט לשחרר אותי".
מה חשבת באותו הרגע?
"חשבתי, זה לא ייאמן. אתמול קיבלתי מכתב שהבקשה שלי להשתחרר מהכלא נענתה בשלילה, ההודעה הייתה אתה נשאר בכלא עוד 18 שנים, ומיד לאחר ההודעה סיימתי את אמירת כל ספר התהילים ולמדתי שוב שער הביטחון. והנה, יום למחרת, אני משוחרר לחופשי. זה לא נתפס! הרגשתי קרבת אלוקים כל כך עצומה, אני לא יכול להסביר את זה. למה? בטחתי בך הקב"ה!"
לפני הנפילה לתהום
אנחנו יוצאים מביתו ועוברים אל מבנה רחב ידיים המתנוסס מעבר לכביש, בקצה הרחוב.
פותחים את הדלת ומול עינינו נגלה אולם גדול של בית כנסת. אנו מביטים לעבר כותל המזרח, ארון קודש מפואר שלא מכבר הושלמה בנייתו מתנוסס עד לגובה התקרה. "אני אוהב את הגובה של ארון הקודש", אומר הרב רובשקין, "לפאר ולרומם את בית ד'".
מה זה כאן? תהינו.
"בית כנסת שפתחתי כאן, אבל הוא אינו מיועד לשמש רק כבית כנסת לתושבי האזור. זה בעצם מרכז רוחני של חיזוק, מתארחים כאן כל השבוע וגם בשבת עשרות בחורים צעירים".
איזה נוסח מתפללים כאן?…
"כל אחד את הנוסח שלו. כולם אהובים".
למה הם מגיעים לכאן, לבית הכנסת אורחים?
"הם מגיעים לכאן לשאוב חיזוק. מדובר בבחורים צעירים הנמצאים בשעת משבר, חלקם לפני נפילה רוחנית וחלקם אפילו אחרי, חלילה, וכאן הם מקבלים את עוצמת האמונה והביטחון ומתחזקים ועולים על דרך המלך".
הוא מוליך אותנו בגרם מדרגות לקומה למטה. לפנינו נגלה פרוזדור עם חדרי שינה רבים, מיטות מוכנות עם מצעים.
למי אלה? אני תוהה.
"עשרות הבחורים שמגיעים לכאן מדי שבת זוכים לאירוח מיוחד", הוא אומר בעיניים בורקות ומספר על מפעל חייו החדש. "יש גם ארגונים מסודרים של צעירים שמביאים את הצעירים לפי תיאום בימי חול ובשבת".
איך חשבת על זה?
"ראיתי את החסד העצום שהקב"ה עשה איתי, מגיעים לכאן כל הזמן אנשים להתחזק. יש כאן אפילו צ'ולנט חם מדי ליל שישי… מגיעים לכאן הרבה אנשים. כולם יחד יושבים ומתחזקים".
מה אתה אומר להם?
"אני מספר להם את סיפור החיים שלי, את מה שעברתי, את הדברים שמביא חבות הלבבות בשער הביטחון, הם שומעים ומגלים עולם מופלא של אמונה וביטחון, השגחה פרטית, ומתחזקים מאוד. זאת השליחות שלי".
מי מגיע בעיקר, בחורים צעירים?
"לא, מגיעים גם אנשים בוגרים ומבוגרים, אחד אחרי השני, אנשים הנמצאים בקשיים ומבקשים להתחזק. מגיעים מכל מקום, כל מי שיש לו משבר או צריך חיזוק".
מתנה נפלאה מהקב"ה
הוא לוקח אותנו לדלת שקופה בגב הבניין, נוף הרים מושלג נפרס מול עינינו. "רק אחרי שבאנו לכאן ראינו את המתנה הנפלאה שהקב"ה העניק לנו כאן. לא יכולים לבנות כאן עוד בתים, זה הבית האחרון בקצה הרחוב, מפני שיש בור ביוב בצד הבנין. מאחורי הבית יש שטח עצום של שדה וכאן יושבים עשרות הבחורים, באווירה טובה ונעימה, מתחזקים ומלבנים את הנושאים שהם צריכים בהם חיזוק".
בתוך הבית הוא לוקח אותנו לחדר צדדי ובחיוך רחב מראה לנו מקווה חם אותו הוא בנה. "כאן זה הסנטר, המרכז"…
אחד הנוכחים ממלמל: "מה שיהודי אחד יכול לעשות"… בתגובה צועק הרב רובשקין: "כל יהודי, כל יהודי יש לו כח עצום!"
האורחים חוזרים אחר כך לספר ולהודות כמה הדברים חיזקו והצילו אותם?
"בטח, הרבה!"
חיזקת אותנו.
"הכל השגחה פרטית!"
