לשעה ארוכה של קורת רוח מיוחדת זכה מגזין 'במה' בקבלת הדרכה והכוונה חינוכית להורים ומחנכים לקראת החזרה ההדרגתית ללימודים, לאחר חודשיים של שהיית התלמידים בבתים. 'חופשה' גדולה זו שנכפתה על התלמידים וההורים, הינה בעלת השלכות רבות, חלקן נראות כבר עתה וחלקן ייראו רק בעתיד.
השהייה הממושכת של התלמידים בבתים והלימוד באופן פרטני עם הילדים, כמו גם חזרה הדרגתית באופן של קבוצות קטנות יותר, הביאה לחשיבה מחודשת בקרב הורים רבים ומחנכים נודעים על כל נושא הלימוד הקבוצתי, הפרטני, האינדיווידואלי.
ידוע משמו של רבן של ישראל מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, כי הטוב ביותר והמתאים ביותר היה להקים ישיבה לכל בחור, רק שהדבר בלתי אפשרי…
בתקופה זו אף התבשרנו על פתיחתו של ת"ת חדש "הם חיינו" בירושלים, בנשיאותו של המשגיח הגה"צ רבי ראובן לויכטר שליט"א, תלמידו המובהק של מרן המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל, בניהולו החינוכי של הגאון רבי בנימין ליפשיץ שליט"א, חתנו של המשגיח שליט"א. השמועה על הקמת הת"ת החדש בנשיאותו ובהכוונתו האישית של המשגיח שליט"א, פרשה כנפיים והביאה לביקוש עצום בקרב ההורים הרבים ובפרק זמן קצר התמלאו כיתות הת"ת בתלמידים נרשמים.
לרגל מעמד חנוכת הבית לת"ת שמיקומו בשכונת סנהדריה בירושלים ועם החזרה ההדרגתית ללימודים, ביקשנו את התייחסותו של המשגיח שליט"א למגוון נושאים חינוכיים העומדים על הפרק ואשר נוגעים לכל אחד ואחד מאיתנו.
כיצד מחזירים את הילדים לשגרת הלימוד
ילדים רבים חוזרים בהדרגה לכותלי הת"ת לאחר ימי הקורונה שנקווה שיחלפו במהרה, אך הם חזרו אחרת, חודשיים של שהות מחוץ לכותלי הת"ת לא במסגרת השפיעה עליהם, כיצד מחזירים אותם לשגרת הלימוד?
המשגיח שליט"א: אין לי תשובה על עצם העניין. רק דבר אחד אני רואה כהזדמנות:
ר' ישראל סאלאנטר בספרו אור ישראל מכתב ב' מתאר היחס הנכון של משפיע תורני לתלמידו (בענין שלו זה היה ללמד חכמת המוסר, אבל זה כלל איך למסור תורה לתלמיד) והוא נוקט שם בב' עניינים:
א' – סבלנות, באומרו, הרי גם בנו הסכלות גוברת בעניינים רבים. דהיינו על אף שאצלי הנושא המדובר הוא צורך ברור, בדברים אחרים אני באותו מקום כמו התלמיד שאינו רוצה להבין.
ב' – שלא נגביה את עצמינו על אחרים. וזה ניסיון גדול אצל רב, כי הרי הוא יודע את הענין שהוא רוצה ללמד, ובדווקא הוא רוצה להגביה את עצמו על תלמידיו, כדי שיקבלו ממנו.
ב' הדברים אלו נוכל אולי קצת להחזיר לעצמינו עכשיו, שלא נתבצר בתוך החומות של ה'מוסדיות' שכל הדרישה היא ברורה: הרי צריכים לציית ולהבין מה שרוצים מן התלמיד, וכל סבלנות הוא רק לבעלי נפש עדינה, אבל אינה חלק מתהליך הלימודים.
וגם לעזוב במקצת האיצטלא דרבנן שהתהווה כל כך במשך כל השנים ושמה את הרב במקום גבוה הרבה מהתלמיד.
הורים רבים אומרים: בתקופה זו זיהיתי שהבן שלי התקשה ללמוד בשיעורים בחיידר כי הוא לא אוהב להקשיב לשיעור, אבל כאשר לומדים איתו באופן פרטני והוא ה'מרכז' וקורא ומפרש, זה ממש זורם איתו. איך אני שולח אותו עכשיו חזרה להחיידר? אני מרגיש שהוא עלול ח"ו 'להתרקב' שם.
המשגיח שליט"א: אינני חושב שההורה גילה פרטניות. אלא גילה דבר הרבה יותר יסודי: כשהבן פעיל בלימוד הוא מעוניין ללמוד. אבל אם הוא רק בעמדת 'מקבל' אינו מעוניין. וצריכים להוציאו מאותו מקום מוחלט של 'מקבל'. וזה לא צריך להיות במשך כל היום. אלא גם שעה קלה בבית, שהוא יכול להסביר מעצמו (ולא שינון הדיבורים הנאמרים במוסד) חלק מחומר לימודי לאמא שלו או למישהו אחר.
בעניין התפילה, אומר ההורה: אני תמיד שומע שהבן שלי מתפלל מאד יפה בחיידר. אבל בבית עכשיו לחודשיים הוא איבד את כל הטעם בזה. לבושתי גם על עצמי אני רואה שכל כך קשה לי להתפלל בכוונה ביחידות, כאשר בבית הכנסת זה היה לי כל כך קל. מהי התופעה הזו, מהיכן היא נובעת ואיך מטפלים בזה?
המשגיח שליט"א: צריכים להשתחרר מהתפיסה לכאורה אמיתית, שכעת התגלתה האמת. האמת לא מתגלה רק בזמן שהאדם נמצא לבדו. אלא בזמן שהוא עם עצמו בלבד מתגלה פשוט עבודה אחרת. ובאותה עבודה לא רגילים. ויש מקום לעבוד על זה.
אבל עם ציבור התפילה היא גם אמיתית, ואם זה קל להתפלל בציבור, מה טוב. זוהי וודאי תפילה ראויה.
מריבות בין אחים וחברים
תופעה נפוצה בקרב ילדים רבים, כאשר היו חוזרים מהחיידר מדי יום הייתה פורצת מריבה עם האחים שלו עד שהלכו לישון. בחודשיים הללו, למרבה ההפתעה והחשש ממריבות ללא הפוגה, הם שיחקו יפה ולא רבו כלל, מה פשר התופעה הזו?
המשגיח שליט"א: הילד חווה חוויה בבית, שהוא לא עומד בעצמו מול אחרים, אלא כולם נמצאים מסביב לאותו שולחן. וזה נותן תפקוד אחר לגמרי. הרבה פעמים אנחנו כהורים צריכים לעשות מאמץ, לתת לילדים שלנו את התחושה שאנחנו והם נמצאים באותה סירה. וזה בניגוד לחוויה של הילד במוסד, שהוא שם עומד 'ממול' למלמד, הוא חש שמסתכלים עליו, בוחנים אותו וכו'. והרבה פעמים זה גולש גם לבית. מה שלומדים כאן הוא, שהילד זקוק לזמן, שמקבלים אותו כחלק של יחידה אחד שקוראים לה 'משפחה'. וזה יכול לתרום רבות להתפתחות של הילד, גם בעניינים רוחניים.
מה אומרים להורה המתלבט: אחרי שראיתי הצלחה מרובה כשלמדתי עם בני במשך התקופה הזו, אני מתלבט כלל, האם כל יום כשהוא חוזר מהחיידר כדאי לתת לו לשחק ולהרגיע את המוח או ללמוד איתו ולקדם אותו?
המשגיח שליט"א: המילה הבעייתית היא 'לקדם'. כי גילית יחס בין הילד והאבא. וזה חשוב מאד. אסור להשתמש ביחס שהתגלה לצורך מטרה מסויימת. היחס הוא בעצם חשוב. וממילא: אם לומדים או משחקים זה לא משנה, העיקר שיהיה יחס נכון.
פיתוח כשרונות
הורה נוסף ישאל: ראיתי עכשיו שבני מוכשר מאד לצייר, לכתוב סיפורים, לנגן וכדומה, האם כדאי לפתח את הכישורים הללו, או רק להקדיש אותו נטו לתורה ולעבודה.
המשגיח שליט"א: צריכים להשתחרר מזה, שכל פיתוח כישור הוא כדי לקבוע עתידו של הילד. הילד מלא כחות נפש למיניהם וגילוי כשרון הוא גילוי כח נפשי שיכול ליצור משהו. זה גילוי של חלק מאדם. והרבה פעמים המקום הראשון שכוחות אלו מתגלים הוא העולם הפשוט. רק אחרי שכח מסוים התגלה, אז אפשר גם להשתמש בו לצורך עבודת ד'. איר פרא אדם ייוולד זה לא טעות ביצירה, והלוואי שיהיה בלי זה. אלא זה האופן שהכוחות יוצאים לפועל, ומזה אחר כך ייוולד אדם גדול.
לרגל פתיחת הת"ת החדש "הם חיינו" בנשיאות המשגיח שליט"א
מיוחד: מה תפקידנו בניהול מוסד לימודי?
לרגל פתיחת הת"ת החדש "הם חיינו" בירושלים, בנשיאות המשגיח הגה"צ רבי ראובן לויכטר שליט"א, ביקשנו במהלך השיחה החינוכית המיוחדת, לשמוע את התייחסות המשגיח שליט"א אודות התפקיד רב האחריות בניהול מוסד לימודי.
המשגיח שליט"א:
שמחים לפתוח מקום לימודי. ובפרט אחרי התקופה זאת, יש מקום גדול להתבונן שוב: מה תפקידנו בניהול מוסד לימודי?
דיברתי הרבה עם הורים בזמן האחרון. וכמה וכמה מהם אמרו לי, שתקופת הקורונה עם השהייה בבית גילתה אצל ילדיהם דברים שלא הכירו קודם. היינו שמקום האישי, הפרטי של הילד נותן לו אפשרות להתבטא בצורה מיוחדת גם בנוגע לעניינים רוחניים.
ואיך אפשר לגרום, שהמקום לא ידרוס את זה? הרי כל ענין של מוסד הוא שמירה על ערכים רוחניים בצורה מוסדית-כללית, ובאופן קבוע, ואין לכאורה מקום להדגיש את הייחודיות של כל אחד ואחד?
המפתח לזה הוא הד"ו שיח בין רב ותלמיד. אם רואים את האישיות של התלמיד, על ידי שיחה פתוחה, אישית, או גם על ידי שיחה עם ההורים, זה נותן כלי גדול אח"כ להדגיש את ייחודיות הזאת גם בזמן שהמוסד מתפקד. גם באמצע שעור אפשר להדגיש לבחור: הרי זה בשבילך, זה מתאים לך. וזה אחרי שדיברו יחד על העניין הזה.
איך ירגיש תלמיד, אם הרב אומר לו: הרי לך יש ציור חי מהדברים, בוודאי תוכל להבין המקרה של המשנה באופן טוב. הוא ירגיש שמעריכים את ייחודיותו, אע"פ שעצם הלימוד מתנהל לפי כללי המוסד.
דבר זה מעמיד את המוסד על מקומו הראוי. ר' ישראל סאלאנטער זצ"ל אומר במאמרו 'עץ פרי', שעיקר החינוך הוא בחיצוניות. וזה וודאי נכון למקום הנקרא 'מוסד'. ועלינו לקבל את זה, שהמוסד הוא מחנך לחיצוניות של הרוחניות. אבל הרב עם התלמיד, אם יש ד"ו שיח ביניהם, בחכמתו יכול לעורר את הנקודה האישית – פנימית של הילד ולגדלו גם בזה.
זהו החזון של החיידר שנפתח, לגדל ילדים עם ההקשבה לייחודיותם בלי לעזוב את הרמה הגבוהה בחינוך בהעמדת תלמידים מן השורה הראשונה.
