בסופה של פרשת שופטים עוסקת התורה בפרשיית ׳עגלה ערופה׳. מדובר במציאות כואבת של מת הנמצא בשדה ולא ידוע מי הרגו. הדין הוא שזקני ושופטי העם מודדים מן ההרוג אל העיר הקרובה, עורפים עגלה בנחל, רוחצים את ידיהם, ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל וגו'". רש"י כאן במקום מביא את דברי הגמרא (מסכת סוטה דף מה:) "וכי עלתה על לב שזקני בית הדין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה".
רש״י בגמרא (סוטה דף מה:) אף מוסיף משפט נוסף: "ידינו לא שפכו, לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל ידי כך נהרג". כלומר, גם לפי דברי רש"י בפרשתנו וגם לפי דבריו בגמרא, אנשי הסנהדרין, האנשים החשובים ביותר בעם ישראל, צריכים להתוודות על כך שכלל לא ראו ולא ידעו שאותו אדם יוצא מהעיר ללא שהיה עמו אוכל או בן לויה, ומשכך, אין להם קשר למיתתו.
ננסה נא להבין מה בעצם נאמר כאן. אילו חברי הסנהדרין, זקני וישישי העם, אנשים מורמים מעם אשר כל עול הציבור, שפיטת העם, האזנה לצרות ולבעיות הדור והעברת המסורת לדורות הבאים מונחת על כתפיהם, כן ידעו שישנו יהודי היוצא מן העיר ללא אוכל ולוויה, אילו ידעו ולא ציידו אותו באוכל ודאגו לו למלווה, הרי שהיו נחשבים לרוצחים, רח"ל?! שהלא נוסח וידוייהם אינו "גרמנו למיתתו", או "לא שמנו אל ליבנו די הצורך", אלא "ידינו לא שפכו את הדם"! וכלשון רש"י, "לא נהרג על ידינו"! כלומר, מוות כואב שכזה לא נחשב לשוגג, או גרמא, אלא לרצח לכל דבר ועניין. ובעבור מה? בשל אי נתינת אוכל ובן לויה.
כאשר מתבוננים בדברים הללו מגלים אנו מה כוחה של שימת לב, פעוטה לכאורה, ועד כמה יכולה היא לשנות עולמות מן הקצה אל הקצה. תורתנו הקד' מלמדת אותנו כאן יסוד עצום במהות חיינו. אם חברי הסנהדרין, אנשים עסוקים, אולי העסוקים ביותר מכל שכבות הציבור, אלו שאין עתותיהם בידיהם לצרכי עצמם ומשפחתם, ובוודאי שלא כדי לעקוב אחר תנועותיהם של כל היוצאים מהעיר בימים ובלילות, ובכל זאת נדרשים ונתבעים הם לדעת האם אין מי מעם ישראל הצועד לו לבדו בשדה ללא אוכל וליווי, ואם אכן יש מישהו שכזה הרי שזו אשמתם וחסרונם.
על אחת כמה וכמה כל יהודי ויהודי באשר הוא מחויב להתבונן סביבו, לבדוק היטב בשבע עיניים ולראות האם אין מישהו בסביבתו הקרובה או הרחוקה הזקוק למשהו. לאוכל, ביגוד, או לסתם יחס ומילה חמה.
ב"ה, בתקופתנו אנו, נדיר למצוא יהודים צועדים להם סתם כך בשדות או במדבריות, אבל בהחלט קיימים להם בכל עיר ובכל שכונה יהודים בודדים ברוחם או בגופם. כל אחד יכול למצוא אותם בצידי הדרכים, בפינת בית הכנסת או בכל מקום שהוא. אילו רק נפתח את עינינו נבחין ביהודי במצוקה הזרוק לו בודד וערירי ללא קרוב וגואל, או אפילו כזה המוקף במשפחה וידידים ובכל זאת זקוק לפעמים לאוזן קשבת, כזאת שבעצם שמיעת בעיותיו תביא לו מזור ותמיכה.
***
לאורך ההיסטוריה שמענו על דוגמאות לרוב של מילה טובה, יחס חם ואוהב, או אפילו חיוך קטן ששינו את מקבלם מן הקצה אל הקצה, סייעו בידו לעלות ולהתעלות, כפי שיעיד המעשה הבא אותו סיפר מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל בעצמו על ימי נעוריו בישיבת וואלוז'ין המעטירה. כאשר הגיע ללמוד בישיבת וואלוז'ין היה הוא בחור חסר כל שהלך בבגדים בלויים וקרועים, אולם מהר מאד הבחין כי רוב הבחורים לבושים היטב, וחש בושה איומה להראות עצמו בבגדים שעל גופו. באחד הימים החליט לפרוש מהישיבה ולשוב לבית הוריו.
בעודו אורז את מעט מיטלטליו, ניגש אליו בחור ואמר: 'איסר זלמן, הראש ישיבה אמר לי אתמול שהבחור החדש שנכנס לישיבה זה עתה, שאל קושיא גאונית, ממש עוקר הרים. דע לך', הוסיף הבחור, 'שהראש ישיבה כאן אינו מרבה להחמיא, קושייתך, אם כן, מעידה שהינך בחור מיוחד'.
רבי איסר זלמן שמע את המחמאה, ובעקבותיה החליט לנסות שנית. הוא פרק את המזוודה, וחזר להיכל הישיבה.
בהמשך, כשעלה רבי איסר זלמן לארץ הקודש ביקש בהקדם לפגוש את הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל. הנוכחים באותה פגישה הופתעו לראות כי רבי איסר זלמן מתרפק על כתפיו של הרב בענגיס כאילו היו ידידים רבות בשנים, ועוד מוסיף ואומר לו: 'יישר כח, הצלת את חיי'.
אתה, הבהיר רבי איסר זלמן לרב בענגיס ההמום, היית אותו בחור שהחמיא לי, רגע לפני שעזבתי את ספסלי הישיבה.
והרב בענגיס עצמו? כלל לא זכר מהמאורע ולא ידע שבזכות שימת לב קטנה לבחור צעיר הרוויח העם היהודי כולו…
