בפרשתנו, פרשת דברים, עם ישראל מתקרב סוף סוף אל הארץ המובטחת. הוא כבר עומד סמוך ונראה לפני הכניסה לארץ ישראל. משה רבינו, מוכיח על התנהגות העבר, מחזק ומעודד, ולצד זאת נותן הוראות ברורות כיצד יש לנהוג עם עמי האזור היושבים בסמיכות.
וכך, מספר לנו משה רבינו את המסר המיוחד אותו קיבל מהקב"ה, "ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר. אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם". (דברים ב, ד, ה, ו).
כלומר, אזהרה מיוחדת לעם ישראל להיזהר היטב מפני בני עשו, לא להתגרות בם ובעת הצורך, לקנות מהם אוכל ומים בכסף מלא.
וכבר תמהו רבותינו המפרשים (מובא ברמב"ן, ועוד) מדוע מכונים בני עשו בתואר "אחיכם בני עשו". ממתי אחינו הם? האם נהג עשו עם אבינו יעקב כאח, האם לא ביקש להורגו שוב ושוב, הן בעצמו והן על יד שליח? האם בניו נהגו כלפינו כאחים אי פעם? ובכלל, מדוע שונים הם בני עשו מיתר העמים ששכנו סביבה של ארץ ישראל, למה הם לא כונו בתואר "אחים"? וביתר שאת קשה הלא לאחר מתן תורה כל קשרי המשפחה עם אחינו, בני דודינו שאינם מבני העם היהודי פגו? (כפי הדין בגר שנתגייר).
***
ובביאור הדברים נראה כי יסוד עצום לימדה אותנו כאן תורה"ק. מטבעו של עולם, כאשר אדם הולך בדרך, מרוחק מביתו, ומסביבתו הקרובה מבקש הוא להיתפס בכל בדל של קשר למישהו מבני משפחתו או מבני עיירתו, אפילו אם מדובר בקשר רחוק מאד עד מקרי ממש.
כך מרגיש כל יהודי בעודו שוהה בניכר. אם אך יפגוש לפתע באי מי מבני עירו, על אף שביום יום בעודו בביתו ובמקומו הטבעי אולי יכבדו בברכת שלום רפה, בוודאי לא ישוחח עימו כמכר מימים ימימה, אך במפגש אקראי במקום מרוחק, ייהפך הוא כמעט לידידו הוותיק.
וכך ראינו בעיננו לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שהוכרתו ונקטפו, רח"ל, מיליונים מבני עמנו, משפחות וערים שלמות נעלמו כלא היו, מי ששרד בחסדי השם מן התופת הנוראה, מי שהצליח לצאת מעמק הבכא וגילה לפתע בין החיים יהודי נוסף מבני משפחתו הרחוקה או אפילו מבני בניה של עיירה סמוכה למקום מגוריו אי שם באירופה הדוויה, הרי ששמר עמו קשר לאורך שנים, השתתף בשמחותיו והרגיש כלפיו רגשות קרובים כאילו היה זה אחיו מאב ואם.
אם כן, לאור זאת נוכל להבין את מהותה של אזהרת התורה להיזהר ולהתרחק מפניהם של "אחיכם בני עשו". נתבונן נא ונבין, עם ישראל העושה את דרכו לארץ ישראל לאחר שיצא מגלות מצרים הנוראה והמפרכת, עבר ארבעים שנה במדבר הגדול כשהוא מנותק לחלוטין מכל מכריו וסביבותיו, עשוי לפגוש בדרכו את בניו של "עשו אחיו" – עם הנמנה על משפחתו, צאצאיו של עשו, אחיו של יעקב אביו, הוצרך באזהרה מיוחדת שאינה משתמעת לשתי פנים לבל יקשור קשר כלשהו עמו, לא יגלה כלפיו כל רגשות העלולים לדרדר ולהשפיע עליו לרעה, עד כדי כך שאפילו אם יצטרך אוכל ומים לא ייקח ללא תמורה אלא ישלם עבורם בכסף מלא בדיוק כפי שקונים מאומה זרה.
אין שום רגשות וקשרים. אין כל רצון להתקרב ולהרגיש בנוח. אנחנו יהודים והם גויים. אנחנו צועדים בדרכנו אל ארץ הקודש, הארץ אשר עיני ד' אלקינו בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. הארץ בה נתקרב יותר לד' ולתורתו, ואלו, עלולים להרחיקנו חלילה מאותה דרך ישרה ונכונה.
