שוב אני זוכה לקבל את קוראיי בברכת ברוכים השבים, ברכה שתפילתי שאזכה ותימשך כל עוד רוח באפי, אך הפעם שוני יש בה, בעיני הוא מהותי.
המגזין שיגיע לידיכם עם כניסתם של שלשת ימי ההגבלה לשגרת חיינו הוא זמן לעורר נשכחות, על הכרת התודה דווקא על השגרתי, זמן שנועד לעורר את לבבי, במובן היומיומי.
עם ישראל יצא ממצרים זה עתה, צועדים בניו במדבר במזג אוויר אביבי ונעים, הפחד הגדול מהאויב המר ששעבדם 210 שנים התפוגג במימי מפרץ ים סוף, צועדים הם בבטחה, עסוקים הם בעיכול המאורעות והתהפוכות שהתחוללו זה עתה אצל כולם. מעבדים מעונים ביד קשה, קמים הם לשלווה מדברית שקטה וסטואית – אפילו לא נזקקו להתעסק עם האבק המדברי, כשעמוד ענן ניסי ומופלא מפלס להם דרך יום ולילה 24/6.
אני חושב על הסיטואציה, כשמיד מתעוררת אצלי תשוקה לידע מי הוא השם האלוקים המחולל ניסים שמימיים מופלאים אלו? אך התורה מגלה לנו, שמתחת לפני השטח רחש כח אחר, כח שילווה אותנו מאז ועד היום, עד לביאת גואל צדק.
מצד אחד, את ההיכרות הראשונה עם בורא עולם עשינו עוד במצרים, בהיותנו בבור הגלות, כבר שם ראינו את כוחו הגדול בעשרת המכות, חווינו את העוצמה האדירה של בקיעת ים סוף.
מנגד, הקול הרוטן, השולי, שבוקע מהאספסוף, צובר תאוצה וכוח, קונה שביתה בלב ההמון. אותו המון שצועד בחסות עמוד הענן של בורא עולם, הוא מוסת להכחיש את קיומו? הרי אין לך אבסורד גדול מכך.
***
הימים שעברו על העם מרגע אחרי קריעת ים סוף, בו ראתה שפחה על הים את שלא ראה יחזקאל בן בוזי כפי שמצאנו במדרש מכילתא הידוע (בשלח – פרשה ג) היו ימי הספירה, בהם עלו מדי יום מדרגה כפולה, מתחתית שפל המדרגה בה היו (מ"ט שערי טומאה) צעד אחד של יציאה מהטומאה, כשבמקביל, עשו צעד נוסף במעלה מ"ט מדרגות הקדושה.
כך, צעדו הם מדי יום בעבודה רוחנית מאומצת אל עבר התכלית, אל הר סיני, שבו בתום ימי הספירה יקבלו עליהם את עול תורת השם וישמעו את הציווי האלמותי: אנכי ד' אלוקיך.
תארו לכם סיטואציה של עבודה רוחנית שמקיפה את כל העם, כולם עסוקים בלימוד המון פרטי הלכות לא מוכרות, מתחבטים בשאלות מהותיות של שינוי שגרת חיים, לא רק משגרת עבדים לשגרת בני חורין, אלא מתאמנים הם על שגרת בית כשר, בית שרוח אלוקים מרחפת מעליו.
ובתווך, בתוך ההמולה השקטה, מתרוצץ לו כח משחית מאין כמוהו, כח פוליטי הקורא תיגר על הנהגת משה רבינו, בתואנות שונות ומשונות, פעם חסר לו מים, פעם בשר ופעם את טעם האבטיח מקהיר… אחחח, לו רק היה מונח לפני עכשיו איזה פלח אבטיח קהירי צונן עם גבינה אלכסנדרונית משובחת. לא נשמע לכם כמעט מופקע מהמציאות שמישהו בכלל יתייחס לאותו אספסוף שוליים? מי יקשיב לערב רב? כשמול העיניים בפתח האוהל ממתין לי מדי יום מנת מן שמיימית? כשבידי הטועם אפשרות לבחור בין טעם גפילטע פיש פולני לחריימה מרוקאית. רק תבחר טעם. למה שאקשיב לנודניק מהאספסוף? מי הם בכלל?
התשובה הפשוטה כל כך, שזה מהות הבחירה, גם כשמאיר בחוץ יהיה מי שיבחין בחושך, בעוד הפיקח מביט באור גם כשבחוץ חושך.
***
כן, קוראיי היקרים, מסתבר שגלגל ההיסטוריה מתגלגל בקצב אחיד של אירועים, וכאז גם היום, אנו יכולים לראות קבוצות שלמות מהשוליים, שמנסות להשתלט על השיח הציבורי הכללי, של אלה האוחזים את שרביט אוהלה של תורה, של ההוגים בה יום ולילה.
שנה ושלושה חודשים חלפו להם מיום השתבשות העולם בצל הקורונה, אך בעוד במרחב היהודי קול התורה לא נדם ולו לרגע, וכוח הציבור התגלה גם כשלמד בחדרי חדרים, הרי שבמדינות אירופה, בהן השרידים נאבקים בחושך סמיך, התהפך הגלגל על ראשם כפשוטו.
רוב השליחים ומרביצי התורה שישבו בקביעות על הקווים מהכא להתם, שבאו וחזרו עם טללי אור ושפע שיעורים, נאלמו דום! חזרו לארץ ישראל והותירו בגולה מבוכה ומבולקה. כל התירוצים התקבלו – אך התוצאה בשטח, הייתה אמורה להיות הרסנית ובלתי הפיכה.
אין לי מושג איך, אין לי מושג למה עכשיו, אין לי הבנה בנסתרות כהוא זה, אך הפלא ופלא, הפלא השמיימי רוקם עור וגידים למול עיני ממש. כאן ועכשיו.
לפתע, אחרי תקופת חושך בה גם מנין לתפילה היה מצרך יקר המציאות, פתאום מתעוררים הם היהודים הללו, אשר שורש נשמתם שעמדה בהר סיני ושמעה את קול השם האומר בקול רעש גדול: 'אנכי השם אלוקיך', הנשמות הללו, הכמהות כל כך לחזור אל צור מחצבתם, מופיעות בבית המדרש. טיפין טיפין. הנה הגיע אלמוני, אחריו עוד פלמוני ועוד אלמוני, שטף צעירים וזקנים, שאחת משאלת נפשם, גם כשהם עצמם לא ממש יודעים לבטא זאת בבירור אותיות ומשפטים: אחת שאלתי מאת ד' אותו אבקש.
***
המבקשים האלה, הם יהיו האבוקה שלאורה אתחמם לי בימי הוד אלו של קרבה למתן תורה. עם הנשמות הללו איוותה נפשי לחלוק את הרגשות של שלשת ימי ההגבלה וההיטהרות, כי במקום שבעלי תשובה עומדים…
ואני מבקש בתפילה ובדמע, גם אני רוצה לזכות להימנות איתם, לראות את המחזה האלוקי הנפלא של והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לקבל איתם את התורה הקדושה, אך הפעם מאהבה גלויה וללא הסתר פנים וכפיית הר.
כך, כשמתעורר בליבי הניגון הישיבתי, "כד יתבין ישראל ועסקין בשמחת התורה, קודשא בריך הוא אומר, לפמליא דיליה, חזו בני חביבי, דמשתכחין בצערא דילהון ועסקין בחדוותא דילי" – – – אברככם קוראים אהובים, בברכת גוט שאבעס ושמחת יום טוב אמיתית.
