שלום לכם אהובי קוראי המדור, הודו לד' על כי שוב זכיתי לפגוש בכם קוראי מגזין 'במה', מתוך בריאות ותקווה, בימי סער וסופה. יחד נמשיך את המסע עתיק היומין בעיניים פקוחות, בל נטעה לחשוב שהגענו אל הנחלה, בל נשגה שכף רגלינו סוף סוף זוכה לנחמה. קריצת העין הימנית נועדה בראש וראשונה לוודא שאנו צועדים במשעול, צר אך רצוף אהבה, קריצת העין השמאלית נועדה לזיכרון. לבל נשגה באשליית היופי האופף אותנו, לבל נחשוק בשלווה שמתחתיה סוער ים שנאה של יושבי ארצות אדום ויפת, ישמעאל ועשיו. כי שנאת עולם לעם עולם היא כחוק טבע בל ישוב לאחור, נסיגת המים מלמדת על שפל שמיד בוא תבוא אחריה הגאות.
ברצף המאורעות שהשפיעו על יושבי אירופה שגלו מארץ ישראל – ניתן בהחלט מקום נכבד לתהפוכות שטלטלו את יהודי הארץ. חישבו הם בליבם שבאו אל המנוחה, שמצאו מדרך לכף רגלם, עד שקפצה חמתו של עשיו, ולימד את יהודי הארץ גרים אתם, לא רצויים, למרות העושר הרב שהרעפתם על הארץ בתבונתכם, למרות עצות הזהב שקיבלו שליטיה. לא שהו ולא הביטו לאחור בהעלותם אל המוקד את המיטיבים עמם, את יהודי העיר שבזכותם צברו עושר אגדי ושלטון יציב.
***
ידועה אמרתו של פוסק הדור מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סי' עז) וז"ל: צריך לידע שהשנאה לישראל מכל האומות היא גדולה גם ממלכיות שנוהגין בטובה, וכבר אמרתי על הלשון שהביא רש"י בפירוש החומש פ' וישלח (לג, ד) על קרא דוישקהו אמר רבי שמעון בר יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב דמה שייך זה להלכה, דהוא כמו שהלכה לא משתנית כך שנאת עשו ליעקב לא משתנית דאף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה בעצם שלכן ח"ו להתגרות בהם ולגרום איבה. עכ"ל.
כך קרא שבמקום שימי הספירה בין פסח לעצרת, יהיו כולם קודש להשם, מעין חול המועד כדברי הרבינו בחיי (ויקרא כ"ג ל"ו), בהתקרב יום הגדול יום מתן תורה, שהוא תכלית יציאת בני ישראל ממצרים, בהם יושבים בני ישראל וממתינים מתי יבוא חג מתן תורה, והם מתקדשים ומיטהרים לקראתו כדברי הרמב"ן (שם). אנו פוגשים שלדאבון לב, הימים הללו הם ימי אבל.
מעיון במקורות דברי ימינו, האירוע הדרמטי של פטירתם הנוראה של תלמידי רבי עקיבא, נרשם באותיות של דם, וכך מצאנו את הגמרא (יבמות ס"ב:) אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"כ.
החזרה האיומה לימי אבל, הוזכרה בשנית בימי פרעות מסעות הצלב בשנת ד' תתנ"ו, וכפי שהערנו בעבר, על השלישית הנוראה בימי האימה בשואת יהודי אירופה, עליהם הרחבנו בגיליונות 'במה' בעבר.
***
איננו מוצאים בתלמוד בבלי דיני אבלות שנוהגים בימי הספירה, אך לימוד מוסר השכל מייסר יש ויש. על המשפט המצמרר מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, למדנו כולנו ביושבנו בבית המדרש, שמענו שיחות מוסר נוקבות, אך חובה זאת להגיד – לא כקטגור חלילה, וודאי לא מוכיח בשער, שלומר שהייתה לזה השפעה מהפכנית על חיינו? התשובה תהיה שלילית. כן, זה עורר רושם כביר, בפרט כששמענו את ישישי עם זועקים במר ליבם, כשזקן המגידים הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, זעק מנהמת ליבו, זה חלחל והעביר רטט, אך בואו נהיה כנים, כמה זמן זה החזיק?
בספר שערי תשובה לגאונים סימן רע"ח – הביא לראשונה את מנהג ישראל שקבלו על עצמם מקצת דיני האבלות מפני מיתת תלמידי ר' עקיבא.
בהלכה: (או"ח הלכות פסח תצ"ג) מופיעים שלוש הלכות בהקשר למיתת תלמידי רבי עקיבא, ובזה מתומצתת האבלות: איסור נשואים בין פסח לעצרת, איסור תספורת, ואיסור לנשים בעשיית מלאכה משקיעת החמה (איני נכנס לפרטי הדינים –ולא בכדי). ב'משנה ברורה' התיר לברך שהחיינו בימי הספירה (תצ"ג סק"ב) ולחלק מהפוסקים אף לכתחילה, אך יש הנוהגים להימנע מללבוש בגד חדש בשביל לא לברך שהחיינו וכן לגבי פרי חדש, אך הם מנהג ולא הלכה.
כשאנו סוקרים את ימי הגלות הקשים שעברו על עם ישראל בימי הספירה, קשה להישאר אדיש, בלתי ניתן לא לשים לב, שיש איתות שמימי מובהק לשינוי דרך, או כפי שאנו קוראים לזה בעידן הוויז – חישוב מסלול מחדש.
דווקא מפאת האמור, אולי יהיה נכון לאמץ לנו את דברי כף החיים בסימן תצ"ג שהמנהגים האלו של מקצת האבלות שיעוררו בנו להתרחק מהגאווה והכבוד, מהתאווה והשנאה, להרבות באהבה ולהקנות בנפשנו את הענווה והשלום, היה זה שכרינו.
בברכת גוט שאבעס, ושנוכל לבשר על כלות ימי הרעה והצרה צרורה, בברכת רפאני השם וארפא, הושיעני ואיוושע כי תהילתי אתה. שנהיה ראויים.
