אני מוצא עצמי צועד ברחוב שנקרא על שמו של מי שנחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. רחוב רבינו שלמה בן אדרת.
שלום לכם קוראי החביבים, ברוכים הנמצאים, גם לחדשים המצטרפים מדי שבוע.
את הכתבה המובאת לכם בזאת, רשמתי כשנרות (הנר החמישי) החנוכה מרצדים על השולחן מולי. כמנהג יהודי חו”ל הדרים בין הנכרים, מצאתי עצמי יושב מהורהר ותפוס במחשבה אודות המצווה שקיימנו זה עתה, הדלקנו נרות, גם אתמול, גם מחר… ותודעת הנס היהודי מכה בי בעוצמה רבה, דווקא בגלל מקום ההדלקה בגלות. ומה היה הטריגר תשאלו?
את נר ראשון של חנוכה מצאתי עצמי מדליק במחוז קטלוניה בעיר ברצלונה אשר במדינת ספרד, בחדר המלון בו התאכסנתי. קטלוניה מכילה ארבעה מחוזות: ברצלונה, חירונה היא גרונה, פיגארס וליידה.
זה היה הטריגר: ההדלקה במדינת ספרד והאַסוֹצִיאַצְיָה (תסמיך בעברית צחה) הראשונה שעלתה בראשי, הוא אנוסי העיר שהדליקו כאן, אולי במרתף הבית בו אני מתאכסן, נר חנוכה בהיחבא, רועדים מפחד בלשי האינקוויזיציה הספרדית שלא ימצאום ויעלו אותם עם הנרות על המוקד.
הדלקתי את הנר הראשון בהתרגשות רבה, ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה תפסה את שרעפי, קיבלה ממד עומק ומשמעות, עד ש…
כשסיימנו לשיר את הפזמון מעוז צור, הרגשתי צורך לשיר בנוסח הסלוניקאי העתיק, בו מוחלפות המילה יוונים במילה סוריים (גם בפזמון, גם בברכת על הניסים בשמונה עשרה וברכת המזון). יש שנטו ואמרו שהשינוי נעשה מאימת הצנזורה, אך המעמיקים חקור בתקופה ידעו לספר לכם כי תושביה של חבל ארץ זו בזמן תקופת החשמונאים היו… סוריים… והם, הסוריים, קיבלו על עצמם את הדת היוונית, שהיא בעצם דת הדמוקרטיה והכפירה בק-ל אחד יחיד ומיוחד, ונקראים עד היום יוונים.
***
הרהור בימי העבר הספרדיים, החל להתפשט ברעיוני, ומתוך אור הנר המרצד נגלה בעיני זיו תוארם של מעתיקי השמועה שחיו בדורות שלפני כן, בתקופה שהוכרה כתור הזהב של יהדות ספרד. בסוף אותה תקופה, אנו מוצאים שמות שמרעידים כל אוחז ספר, כל מחזיק בפלך של והגית בו יומם ולילה.
כל לומד תורה, מצורבא מדרבנן ועד זקן ראשי הישיבות בעולם כולו -כיאה לימי סיום הש”ס- בארץ ישראל ופומפדיתא, בנהרדאה ובאמריקה, בסורה ובלובלין, הוהגית שלו כולל בתוכו, תירוץ קושיית הברזל של רבינו שלמה בן אדרת – הרשב”א – (נולד בסוף האלף הרביעי למניין בריאת העולם בשנת ד’תתקצ”ה בברצלונה ונסתלק מהעולם בשנת ה’ע בברצלונה), שלמד וקיבל תורה מרבו הגדול – רבינו משה בן נחמן, הרמב”ן – שאמנם לא היה יליד מחוז ברצלונה והולדתו הייתה בצפון מזרח ספרד אומנם בקטלוניה אך במחוז הנקרא גרונה. מקום פועלו של רבינו יונה מגירודנו (שערי תשובה).
כך אני מסתובב במחשבתי באזור שנחשב למעוזם וביתם של ענקים שהעבירו פה ממש את שלהבת אש התורה מדור לדור, כשאני הזעיר והקטן מחבורה קדושה שזוכה להביט באותיות ספרו הגדול, נהנה ומתענג ללמוד תשובותיו והגותו.
***
למחרת אנו צועדים לכיוון הרובע הגותי שמתפצל מהשדרה המרכזית של העיר (שדרת הראמבלס המפורסמת) מתפעל מהסמטאות היפיפיות והצרות שאופפות אותי מכל עבר, מתפעל מסגנון בניה מיוחד במינו המשרה על המטייל בה, הוד קדומים. אני מביט מעלה לראות באיזה רחוב אני צועד ומקבל פיק ברכיים של התרגשות שאין דיו שיכול להעביר.
אני מוצא עצמי צועד ברחוב שנקרא על שמו של מי שנחשב לגדול חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות. רחוב רבינו שלמה בן אדרת.
לקח לי שניות ארוכות להתעשת, להבין שהרהורי אמש בהדלקת הנר, הם המציאות שחוו פה יהודים, הם חיו לצדו של מעתיק השמועה מגדולי הראשונים שהסתובב ופעל כנראה באזור הזה ממש.
סערה רגשית מציפה את מי שזכה ללמוד ולדעת את כתבי הראשונים, מי שנהנה מצוף טעמם המתוק של הראשונים, מתהלך בחרדת קודש בינות לסמטאותיה הציוריות. הרגשתי, שאני מרחף בעיר המופלאה הזו, מעלה בדמיוני איך ראשונים כמלאכים הילכו כאן, על המרצפות האלו, אחוזי שרעפים שקועים בלימוד התורה הקדושה.
אנו פוגשים פה מלבד הרשב”א, את רבנו אהרן הלוי מברצלונה (הרא”ה), מגדולי הראשונים שעולם התורה בלעדיו איננו עולם שלם, רבנו מאור הגולה רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (ריטב”א), כן, גם רבי נסים בן ר’ ראובן (הר”ן) ורבי שמואל הספרדי צעדו בסמטאות אלו בדיוק, העתיקו את ששמעו מרבותיהם לתלמידיהם, עד ימינו אנו.
ברצלונה היא העיר בה התנהל הוויכוח המפורסם בין הרמב”ן ליהודי מומר, שהרמב”ן העלה עלי ספר בספר הוויכוח.
תור הזהב הסתיים 12 שנים לאחר פטירת ראש גולת אריאל הרשב”א, עם התפרצותה של המגיפה השחורה. הועם זוהרה ומסך ברזל שחור משחור ירד על יהודי ספרד.
נגיע בהמשך, לאותה תקופה, בה נגלו תעצומות הנפש היהודית, בעת הוקרבה כקרבן כליל ועולה תמימה על מזבח קידוש השם, אבל לפני כן, נתענג ונקבל משמעות אחרת בשירת מזמור החנוכה, להודות ולהלל, על הפליטה הגדולה, על האור הבוהק שהותירו לנו חכמי ברצלונה היפה, על נכסי צאן הברזל שנכתבו פה ממש. במקום מקודש זה בו אני עומד זה עתה.
***
הפתעה לא נעימה ציפתה לנו אחרי שמצאנו את המקום – ולא בקלות – אין שילוט מסודר שמכווין למקום זה, מלבד שם הרחוב שמסגיר שאנו בקרבת מקום. עזרה מהמקומיים לא קיבלנו והגוי האנטישמי החבוי בהם סירב לסייע ליהודי הנרגש ששואל היכן בית הרשב”א, וכי למה שיעזרו ליהודון הזה ששרד את מה שסב סבם ניסה להכחיד ולא הצליח?
אך אנו נהנינו מהשיטוט והמחשבה שנלוותה לה, עד שבסייעתא דשמיא, מאן דהוא שם לב לשוטטות שלנו כה והא, הועיל בטובו להראות לנו את הדלת, שם נרשם (גם בעברית) שמפאת ימי אידם שחל באותו יום, המקום סגור…
לרגע כמימרא התעצבתי, אך המחשבה על המהות, החליפה באחת את ההרגשה לפרץ רגשות שסער בי. הנה אני עומד במקום שבו חי הרשב”א בעבר. כשהאמת, הוא עודנו חי עמנו עד היום. כי ללמוד שטיקל רשב”א, זה לחיות את העבר בהווה, זהו הקיום היחידי לעתיד, עד יבוא גואל צדק ויעיר את שוכני העפר.
אך עד הגיע המועד של עת להקיץ נרדמים, אנחנו חיים ושותים מבאר המים הזכים שהותירו לנו רבותינו מנחילי השמועה. פתאום, כל שאיוותה לה נפשי היה לשבת בחיקה החמים של פינת בית המדרש, ללמוד בעיון מתורתו של הרשב”א, כאות ועדות לנצחיות עם ישראל, עד… הקם לנו רועה שבעה.
בשבוע הבא, נמשיך בע”ה עוד פרק קט על ברצלונה והיהדות כיום בה, לפני שנחזור למסע הקודש בין פרשבורג לאוקראינה. אך דבר בעתו מה טוב.
גוט שאבעס קוראי היקרים.
