לאחר הפנמת עניינה של המנורה הקדושה, "מקשה אחת", שמהותה היא אחדות כערך העליון כפי שמובא במדרש רבה על דורו של דוד המלך ע"ה ודורו של אחאב, שבראשון היו רובם צדיקים ותלמידי חכמים, אך היה פירוד ביניהם ודורו של אחאב חטאו ללא הפוגה כל העבירות החמורות, אך הייתה אחדות ולכן לא היו קרבנות במלחמותיו של אותו דור כלל.
התנאי של האחדות הוא מבט עמוק ומבין על הזולת ועל המציאות, ההיפך מלשון "לתור" שהיא מבטאה הסתכלות מתוך התנכרות וזרות. חוסר תחושת השייכות ובעלות על הארץ, שלמרות מדרגתם העצומה ברוחניות שהייתה מנת חלקם של המרגלים, הוא זה שהביא את שמותם לדיראון עולם, אך הוא גם שמלמד אותנו עד כמה לחיות את השונה ממך והרחוק הוא פיקוח נפש ממש.
***
הבה נתבונן במציאות העגומה שחוותה יהדות אמריקה לפני מספר ימים. הסכנה האיומה הקיומית כשעדיין מרחפת המגיפה וכוחות העכורים קמים וכרגיל בהיסטוריה האנושית מאשימים את היהודים בכל השלילי. האם חשנו מספיק את כאבם? האם התפללנו מעומקא דליבא על אי-הוודאות והפחד השולטים ברחובות היהודים שם?
השאלה דומה ולא פחות חדה: האם כשהחלה האינתיפאדה וכשחווינו מלחמות כאן בארץ, כאבם של יהודי אמריקה עבורינו היה באמת עמוק וחד?
בדק הבית וחשבון הנפש יחד יביאו את כולנו להבנה ברורה שעלינו להתאמץ כדי לא להשתעבד להתנכרות וזרות ולא להפכם להרגל.
היום כשחוששים מהתעוררות של המגיפה ח"ו, אצלינו המסר הישיר מביא אותנו לצורך עוד ועוד לדאוג לשני בבחינת "שלום לרחוק ולקרוב" וקודם למי שאינו קרוב לא מבחינת גיל ולא מבחינה גיאוגרפית ומנטלית.
זכות הקדימה הזו היא הרפואה האמיתית והיא תוביל אותנו גם להשתדלות הגשמית הנכונה ביותר, הן בפן האישי והן בפן הציבורי וכל זה "למען תזכרו ועשיתם", משום שכל מה שהשם הטוב רוצה מאיתנו הוא לחיות מתוך הדעת, בקדושה, בריאות והצלחה.
