מכתב הדרכה מיוחד לבן ישיבה מהגאון הגדול רבי יונתן וילנסקי שליט"א, ראש ישיבת "דרך חכמה"
הערובה להצלחה היא להכיר לפני מה הוא עומד שעי"ז ידע כיצד להתכונן ומה הם הכלים הנצרכים להצלחתו בדרכו החדשה.
ולכן הדבר הראשון המוטל על כל בן ישיבה צעיר המסיים ישיבה קטנה ועומד הוא על פתח דרכו החדשה שהוא מפתן הישיבה הגדולה, לדעת ולהכיר מהי ישיבה גדולה, מה הם דרכי פעולתה, מה הם הכלים הנצרכים להצלחתו בדרכו החדשה שהיא הבסיס לחיי תורה ומצוות.
ראשית דבר, לעומת הישיבה הקטנה שהיא תחילת התהוותו של כל אחד כבחור ישיבה מהיותו ילד אשר בדרך כלל ראשו ורובו במשחק, לנער המתחנך ללמוד ולשקוע בלימודים, והוא הזמן ללמוד סוגיא בהבנה עצמית, ורבותיו משתדלים ללמדו דרך חיים המחייבים אותו כבן תורה.
לא כן מהלכה של ישיבה גדולה, אשר אינה כישיבה קטנה לבני גיל מבוגר יותר, אלא שונה במהותה בה ייעודו של כל אחד לעצב את אישיותו, לשאוף להבנה עמוקה וללמדנות לגדול לת"ח, והיא זאת המטביעה את חותמה עליו כת"ח וכבן תורה למשך כל ימי חייו.
זהו מקור השוני בצורת סדרי הלימוד, בעוד שבישיבה הקטנה הלימוד מבוסס כולו על השיעור וסדרי הישיבה הינם סדרי הכנה וחזרה על השיעור, בהנחה ותקוה שמתוך הכנה וחזרה על השיעור ישכיל ללמוד מרבו אופן לימוד הסוגיא עד אשר יגיע ליכולת לימוד עצמי בלימוד הסוגיא.
לעומת הישיבה הגדולה בה עיקר הלימוד מבוסס על לימוד עצמי בחברותא, סדרי הלימוד ארוכים יותר הן בסדרי העיון בהם משתדל להעמיק בדברי הגמ' עם ביאור הראשונים ואחרונים להגיע לחקר הענין, ומטרת השיעור לתת כוון בסוגיא וקו מחשבה המשמש כעזר להמשיך בהעמקת הסוגיא. כמו"כ שאר סדרי הלימוד בהם יש בנוסף הדגש על הספק וידיעה נרחבת, וע"י שניהם נבנה צורב ת"ח צעיר.
כמו"כ בעוד בישיבה הקטנה גילם המוקדם של התלמידים ותחילת בנייתם הרוחנית היא זאת שמרגילה אותם להיות מצוייתים לדברי רבותיהם, ובדרך כלל אין להם משלהם אלא מה שאומרים להם רבותיהם,
לא כן בישיבה הגדולה, בה מרגיש התלמיד את עצמו כבוגר יותר ומטבע הדברים יותר עצמאי ופחות מצויית, תפקידה של הישיבה להתוות לפניו דרך לשאיפה עצמית, לרוממות בבחינת "וידעת היום והשבות אל לבבך", וכדי שהדרך שיתנהג בה לא תהיה רק כביצוע פקודות של רבותיו, אלא להעמידו במקום מרומם יותר ומכאן תתנהל הנהגתו.
ומתוך התבוננות בדבר יוכל להכין את כלי המלחמה שהיא הערובה להצלחה.
ראשית דבר הוא הרצון והשאיפה אשר בלעדיהם לא יוכל להתקדם ולו במעט, כי הרצון הוא האדם, ואין דבר העומד בפני הרצון. והוא המשמש כמכשיר רב תנופה לעמול ולהתייגע ולהוסיף חיילים לתורה ויר"ש.
כן הרצון מפתח אצלו כלי קיבול לשמיעה ולקבלה מרבותיו שעומדים לו לעזר להתקדמותו הרוחנית, וכלי זה הוא תנאי להצלחה כידוע כי "חרשו נותן לו דמי כולו" וכמו שביאר רבינו יונה.
בנוסף, חובת ידיעה חשובה כי ע"מ להצליח בתורה חייב אדם לחדד בעצמו מידת הויתור על הרבה ממנעמי החיים, וכמו שלימדונו חז"ל שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, וכדי לחיות חיי תורה חובה להמית רצונות אחרים, אין מצב לעירוב חיים אחרים בחיי תורה.
חז"ל לימדונו כי תורה משולה לשמן שאינו מתערב בדבר אחר ואם נשפוך מים לכוס עם שמן מיד יצוף השמן החוצה לפי מידת המים בכוס.
אין צריך לומר בדברים שהם בגבול האיסור שהם ממעכבי הלימוד אלא אף בדברים המותרים, הרבה מהם מחוסר תשומת לב בחור מסגל לעצמו הנהגות שמקורם מחוץ לגבולות הישיבה ובזה נמצא מחלק את רצונותיו ואת חיין בין שני עולמות, וממילא אינו מסוגל להשקיע את מירב כוחותיו לתורה ויר"ש. וכבר אינו בבחינת אדם כי ימות באהל.
חובה גמורה להבין כמו שאמרו חז"ל וכמה נעים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו [אף מחוץ לבית המדרש] הם הערובה לאשרי רבו שלימדו תורה.
ומובטחים אנו כמש"כ התוס' בכתובות שבדרך ההולך ללמוד תורה נעשה אדם גדול.
ודייקו התוס' ולא כתבו כי הלומד נעשה אדם גדול, אלא כל ההולך ללמוד תורה היינו ההליכה מציינת את מגמתו ושאיפתו והיא מקדמת אותו מדרגה לדרגה עד היותו לאדם גדול.
בברכת הצלחה מרובה.
