בין הזמנים הגיע וכולי מתוח…
הבכור חוזר הביתה ולי זיכרונות לא נעימים מבין הזמנים הקודם. האכזבה שהייתה לי מהזמן שחזר הביתה הייתה נוראית. התאכזבתי מכל התנהגותו, חשבתי שהוא בחור עם עקרונות, בחור רציני, נוכחתי לראות איך הכול מתמוטט מול עיני. הוא העביר ימים ולילות בבטלה ללא שום תוכן.
הוא כנראה שכח מה זה בית, הוא מרגיש כאילו הוא בישיבה, הולך מתי שבא לו, אוכל מתי שבא לו, הוא אינו מציע עזרה, כאילו ויש איזה סודני או פיליפיני שיבוא לעזור במקומו…
ניסיתי להעיר, אבל התגובה הייתה כאילו ואני בא לחנוק אותו.
אני לא מוכן לחוות שוב את החוויה הזאת.
הכי מתסכל הוא שבמשך השנה אני שומע עליו דרישות שלום מצוינות… אז מה קרה כאן?!
מה קורה כאן?!
הנושא חשוב והוא נוגע כמעט לכל הורה, מזווית כזו או אחרת. ננסה קודם להגדיר מה קורה בבין הזמנים אצל הבחור, ומנגד, אצלינו כהורים, נתמקד בשורש עד לפתרון בע"ה.
בבין הזמנים אנו עדים לקונפליקט עצום, בבית אחד שוכנים בכפיפה אחת אנשים עם רצונות שונים ואפילו מנוגדים! יש את הבחור המשווע למנוחה וחופש, הוא רוצה לקום ללא לחץ, ללכת לישון בעת שירצה, הוא רוצה ללמוד ולהתפלל היכן שנוח לו, בקיצור: הוא רוצה שחרור, ההיפך ממה שהמסגרת דורשת ממנו בימים כתיקונם.
מנגד, יש את ההורים המסורים שלא ראו את בנם יקירם תקופה ארוכה, למעט ביקורים קצרצרים, וכל מה שידעו או שמעו על התכשיט שלהם זה רק מפירורי מידע ואינפורמציה שליקטו מכאן ומשם. הם רוצים כעת לראות את הנחת בצורה מוחשית. הם רוצים לראות את התלמיד חכם שלהם רץ מוקדם לתפילה ומשם ללימוד עם חברותא, הם מצפים לראות התנהגות של בחור מתבגר, עם עול על הכתפיים, דבר המתבקש בגילו.
וכך נוצר סיר לחץ, כששני מגנטים קוטביים מושכים כל אחד לכיוון הפוך, כשנהיה מודעים לכך נדע איך להתמודד עמה בהצלחה.
ההבנה והתכנון
חייבים לדעת לשלב בין השניים. מצד אחד להבין שהילד נמצא כעת בימי בין הזמנים ולתת לו להשתחרר ומצד שני הבית נשאר בית עם סדרים וגבולות, כשהדברים ברורים לנו על מה אנו מוותרים ועל מה לא.
הסוד טמון בתכנון! סוף מעשה במחשבה תחילה. אם נבקש מהבן עוד בהיותו בישיבה או לכל הפחות בהגיעו הביתה לתכנן את סדר היום שלו, כשהוא זה הקובע את סדר היום, כמו זמני קימה [אין צורך לקום בנץ, אבל יש לזכור שזמן קריאת שמע ותפילה נוהג בבין הזמנים כבתוך הזמן], זמני שכיבה [אין שום ענין להפוך יום ללילה ולילה ליום, ועל הבחור לזכור שלבית יש כללים משלו, וזה שהוא נמצא בימי בין הזמנים לא אומר שכל הבית עובד עכשיו במשמרת לילה, יש את האחים והאחיות שצריכים לישון בזמן ואין הצדקה להשבית הכל בגלל שהבחורצ'יק עוד לא מתכונן לקום].
כדאי להציע לעזור לו להחליט מה ועם מי הוא לומד (נקודה ספציפית צריכה להיעשות בצורה עדינה ביותר ותלויה כמובן ברמת הקשר עם הבן), ולקבוע זמנים מדויקים ומיקום מדויק היכן יתקיים הלימוד [ב"ה קיימים כיום אין ספור מסגרות של ישיבות בין הזמנים שאוכלים פירותיהם גם בעוה"ז]. כדאי להמליץ לקחת גם לימוד מעניין, מקצוע בתורה, או מסכת שאינה כלולה בלימוד הישיבתי, דבר שמוסיף גוון וריענון, חוץ מהעשרה בידיעת התורה.
השיתוף שלנו בתכנון יחסוך המון וויכוחים וחיכוכים על הקימה והשכיבה. ושאלות בנוסח היכן התפללת ומתי למדת היום.
צריך גם להחליט מתי עוזרים בבית, על בחור לדעת שמצוות כיבוד אב ואם היא אצלו מצוה נדירה במובן הפיזי, ובימים אלו יש לחטוף יותר ויותר בסבר פנים יפות [עזרה היא לאו דווקא הפעלת מכשיר קיטור והצפת מים בצינור, יש לבצע דברים בשלימות גם כשההמשך לפעמים קשה ומשעמם].
בחור המגיע לימי בין הזמנים מתוכנן מרוויח בכפלים, הוא גם נח ומגוון לעצמו את הימים, וגם ממלא אותם בתוכן רוחני.
חשוב לזכור שהעיקר זה התכנון מראש! כשבחור מתחיל באמצע בין הזמנים לחפש חברותות, ומקומות לימוד אחרי כמה ימים של מריבות וחיכוכים, הוא יעשה זאת בצורה מרירה וכעוסה וחבל!
אני חוזר ומדגיש ברור שאין לצפות ובוודאי לא לדרוש סדר יום ישיבתי, זה לא בריא ולא מועיל, וכבר אמר מי שאמר ש"אם אין בין הזמנים אין זמן" ולכל זמן ועת, מדברים על סדר יום סביר , סדר יום יהודי….
נקודה נוספת: בין הזמנים הינו הזדמנות ליצור קשר עם הבחור, כעת זה הזמן, הוא כבר בוגר ומבין, אנחנו יכולים לתת לו המון, חייבים ליזום זמנים בהם אנו מטיילים ומדברים, זה חשוב מאוד למתבגר ולעצמינו. בשיחות אלו לא מחנכים ולא מעירים, רק מדברים ומשתפים! התוצאות נפלאות!
