אחת ממצוות ליל הסדר זו מצות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור", ולא עוד, אלא שבעל ההגדה מזכיר לנו כי "כל בניך למודי ד'" וכי עלינו להשיב לשאלות כל הבנים לגווניהם וסוגיהם, ומי מהבנים שלא שואל, מסייעים לו ופותחים לו בלי שישאל.
מצות חינוך קטנים מופיעה לראשונה אצל מצות ראיה, שנאמר "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך", ודרשו – לרבות קטן שהגיע לחינוך (ירושלמי חגיגה ב ע"א). פסח הוא המיוחד שבשלוש פעמים אלו, עד כמה שהדבר נוגע למצוות החינוך, כפי שנראה.
מקום קיום מצוות חינוך זו של "יֵרָאֶה כל זכורך" הוא הר הבית. אותו הר עליו העלה אברהם את יצחק להקריבו. ואחרי מעשה העקידה נאמר: "בהר ד' יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב י"ד). יש אפוא קשר בין מצות הראיה ברגל ומצוות החינוך הקשורה אליה, לבין עקידת אברהם את יצחק.
אין כמו מעשה העקידה המלמד עד היכן חינוך צריך להגיע ועל הצלחת אברהם בחינוך בנו. שהרי יצחק הולך בדרכי אביו ושומע בקול אביו גם כשאביו אומר לו שהוא הוא "השה לעולה". וגם כשמבקשו בשם ד' לעלות על המזבח להישחט – יצחק מציית ללא מילים, ובשמחה (כפי שאמרו חז"ל: "מה אברהם בשמחה אף יצחק בשמחה")! והרי באותה שעה היה בן 37 שנה וללא הסכמתו לא יכול היה אברהם לבצע את הציווי.
ולא עוד, אלא שיצחק מציע לאביו תוספת משלו. אומר הוא לאביו שיש חשש שמא יזוז בשעת שחיטה והשחיטה עלולה להיפסל, ולכן כדאי לעקוד אותו לבל יזוז. על שם עקידה זו, שלא היתה כלולה בציווי שהרי נאמר "והעלהו שם לעולה" ולא נאמר "ועקדהו", נקרא המעשה הגדול הזה לדורות ולדורי דורות – מעשה העקידה. וקרוי הוא ע"ש יצחק – "עקידת יצחק", למרות שהניסיון היה בראש ובראשונה ניסיון של אברהם. כי עובדת העקידה מוכיחה עד כמה הלך יצחק בעקבות אברהם אביו, כך שחלקו של יצחק בעקידה מהווה אף הוא הצלחה של אביו שחינכו והביאו לדרגה זו, ו"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו"…
העקידה היא אפוא, בין השאר, סיפור ההתאחדות של אב ובנו, ככתוב "וילכו שניהם יחדיו".
***
אחרי שאברהם עמד בניסיון העקידה אומר לו הקב"ה, "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". והרי יראה זו מידתו של יצחק? ומידתו של אברהם היא אהבה. והרמב"ם אומר (מורה נבוכים ח"ג) כי ניסיון העקידה היה ניסיון במידת האהבה ואהבת אברהם להקב"ה הייתה כה גדולה שהקריב בעבורה את אהבתו ליצחק. מהו שאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה"?
מעשה העקידה שהיה כאמור פעולה משותפת של אב ובנו מבטא את עומק הקשר שבין השניים. קשר של התמזגות. שהרי אברהם שמע מהקב"ה כי עליו להעלות את יצחק לעולה, לעומתו יצחק לא שמע מהקב"ה אלא מאברהם. יצחק ראה באברהם את הגשר המקשר בינו לבין צווי ד'. צווי העקידה נאמר אמנם לאברהם, אך כשאברהם אמר זאת ליצחק היה זה עבור יצחק כאילו הוא שמע זאת ישירות מהקב"ה ממש. העקידה ביטאה אפוא את עובדת היות אברהם ויצחק, כאב ובן, יצוקים כמקשה אחת. וממילא מידותיהם מתמזגות. ואם מידתו של יצחק היא מידת היראה, הרי גם אברהם מתעטר באותה עטרת עצמה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". מידת האהבה והחסד של אברהם מתמזגת עם מידת היראה והדין של יצחק.
באותה לשון עצמה שאמר אברהם בעקבות העקדה "עתה ידעתי" מנמק הקב"ה את הצורך להודיע לאברהם את אשר יעשה לסדום "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות משפט וצדקה" (בראשית י"ח י"ט). לאור הנאמר לעיל מובן שאברהם מצווה את ביתו אחריו בצורה כזו ששושלת הדורות הופכת להיות לשלשלת שחוליותיה מתמזגות זו בזו. דין וחסד, אהבה ויראה מתקשרות ביחד ליחידת שלמות אחת.
וזה מה שאומר הקב"ה לאברהם ערב הפיכת סדום. סדום היתה מקום של משפט ללא צדקה. משפט ללא צדקה מביא לחוסר איזון ששיאו משפטי סדום שהרי סדום לא היתה אנרכיה, זו היתה "מדינת חוק" אלא שחוקיה היו אכזריים. כי זה סופה של שיטה המטיפה למשפט ללא צדקה, לדין ללא חסד. אברהם שיצווה את ביתו ועשו "משפט וצדקה" הוא האנטיתזה של סדום. משפט וצדקה התמזגו יחד בעקוד אברהם את יצחק על המזבח כשיצחק – עמוד היראה והדין, ואברהם – עמוד הצדקה והחסד משלבים ידיים ופועלים יחד לעשות את רצון ה' בדחילו ורחימו – ביראה ובאהבה.
***
כשעולים לרגל בשלשת הרגלים אל מקום העקידה עולים עם הקטנים "כל זכורך" כדי לחנכם במצוות. עושים זאת במקום בו עלה האב הראשון עם הבן הראשון. אין כמו הר הבית לחדש את הקשר בין הדורות ואין כמו חג הפסח ליצור את הדיבוק שבין אב ובנו במקום העקידה. כדלהלן:
כאמור, מצוה זו של "ירָאֶה כל זכורך" שייכת במידה שווה לכל הרגלים, אך יש לה טעם מיוחד בפרוס חג הפסח, כפי שהראינו בפתח המאמר, בפסח יוחד מקום מיוחד לקשר בין אב לבנו, האב עושה מעשים מוזרים והבן אמור לשאול, הבן שואל והאב משיב, כשהבן מתקשה לשאול האב מסייע ופותח לו. מערכת שלמה של יחסי גומלין בין הדורות.
בכל רגל יש מצות ראיה, באים לבית המקדש ומקריבים קרבן. ואילו בפסח מלבד מצוה זו יש גם מצות קרבן פסח, אותו אוכלים בירושלים "שה לבית אבות שה לבית", המשפחה לדורותיה יושבת יחד אל שלחן הסדר בירושלים, סמוך למקום העקידה ואוכלת יחד מן הזבחים ומן הפסחים.
כל עם מתייחס לשורשיו כמיטב יכולתו. אחרי הכל, מדובר באבות הקדומים. עם ישראל מתייחס לאבות ביחס אחר. האבות עבורנו אינם רק שורשים הם ואנחנו וכל מי שבאמצע מהווים יחידה אחת מוצקה. כשם שאדם רואה את חייו מילדות ועד זקנה כרצף אחד, כך רואה העם את עצמו מאברהם ועד אחרית הימים כרצף אחד. כשיהודי קורא בתורה את מכירת יוסף מרגיש הוא כי אחיו נמכר זה עתה, וכשמתואר השעבוד במצרים המשועבדים מתערבבים אצלו עם הוריו שהיו משועבדים במחנות הריכוז הגרמניים, ועם היושבים ועורכים סדר במרתפים מאימת האינקוויזציה בספרד.
תחילתו של מהלך זה היה בעקידה, שם התמזגו מידותיהם של אברהם ויצחק והדבר בא לידי ביטוי כשהקב"ה ייחס לאברהם את מידתו של יצחק ואמר: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
בשבתנו אל שלחן הסדר, איש וביתו נדע כי הלילה הזה הוא הלילה שבו מחשלים את השושלת והופכים אותה לשלשלת שחוליותיה נכנסות זו בזו וקשורות זו לזו והיו לאחדים בידינו.
