כל היושבים בסלון הבית הצנוע בבית משפחת חיות געו בבכי. קובי, בחור הישיבה שניסה להציל את שלושת בני משפחת חיות ועימם תלמידו של האב, הבחור משה לוי, ישב על כיסא הפלסטיק מול האב והתייפח בבכי.
האב הנרגש, בעל האמונה היוקדת המעביר בימים אלו שיעור מוחשי באמונה לכל בית ישראל, תפס את ידו של קובי הנער בין שתי ידיו וביקש לשחזר את מה שאירע באותם רגעים קשים, באסון המחריד בהם נהרגו ארבעים וחמישה בני אדם, רח"ל!
"מסוכן לכם פה"
"הבן הגדול שלי, יותר גבוה ממני, אתה ראית אותו", אומר האב. "מוישי, הבן הקטן שלי, ראית אותו נלחם, בקושי ראו את הכובע שלו. אתה רואה את כל הדוחס שם ואתה אומר לי, 'מסוכן לכם פה'. חירפת נפש בכוחות עזים לפלס לנו דרך".
ברגעים אלו, בהם הילד הקטן, שמואל, זועק שכמעט ואינו נושם, קובי מפלס את דרכם בכח רב דרך השביל שהופך בעוד רגעים אחדים ל'שביל המוות', רח"ל.
"הגענו שלא בכוונה תחילה אל ההדלקה של 'תולדות אהרן', בדיוק ברגע בו סיים האדמו"ר את דבריו והחל בקבלת עול מלכות שמים", מספר האב. "'שמע ישראל' זעקנו יחד עם ההמון כשההד מתפשט על פני המרחב. ניצבתי עם הילדים בפאתי הרחבה, לרגע לא הרפיתי מאחיזתם, כך לאורך כל הערב. בשלב מסוים הרגשנו שהדוחק הוא עצום, חששתי על הילדים. החזקתי את מוישי ז"ל על הידים שלי ואת שמואל שיחי' ידידה ז"ל לקח. קובי ראה את הילדים ואמר לי, 'אסור לכם להישאר כאן, אני אפנה לך את השטח'. אני לא מכיר אותו, אבל הוא פשוט החל לפלס לנו את הדרך.
"נכנסנו אל השביל, הוא היה פחות צפוף מהרחבה, המשכנו ללכת וכשהגענו למדרון הרגשנו שאנחנו נישאים באוויר. לפתע הרגשנו שאנחנו מחליקים, נפלתי על הגב. מאותו רגע החלה מפולת עצומה.
"אני שוכב ומרגיש איך אנשים 'עפים' מעלי. בתחילה חשבנו שזה יחלוף, מישהו התנצל שהוא נדחף ועולה עלי. אמרתי לו: 'תרגיש בנוח, תעבור'… מתוך מחשבה שתיכף גם אני אקום. כל אותה עת אני שוכב וקורא לילדים בשמותיהם. שמואל ענה לי, חיזקתי אותו. זרקו בקבוקי מים, שפכתי עליו, הוא צעק 'שמע ישראל', מכל עבר נשמעו הקריאות האלו".
האב מספר שכבר החל באמירת וידוי וכך גם בנו שמואל. "כל אותה עת לא הצלחתי לקבל מענה מהקריאות שלי לידידיה ומוישי ז"ל".
מציל אנשים בזה אחר זה
בינתיים, קובי שניסה להצילם קודם לכן והוא עצמו ניצל כאשר הקריסה הגדולה הייתה בדיוק בעת שיצא מהשביל, ואילו בני משפחת חיות היו מאחוריו בשורה הראשונה שנפלה ועליהם נפלו כולם, חוזר לשטח ומנסה להציל אותם ואת חבריו הנוספים. הוא שולף אנשים בזה אחר זה, זועק לשוטרים לבוא ולהציל ואף מתחיל בפעולות החייאה על הפצועים. אחיו הצעיר יותר של קובי, ניצל אף הוא בנס לאחר שהרימו אותו בידיו וברגליו, הוא קפץ מעבר לגדר התיל הסמוכה, נחתך בידיו אך חייו ניתנו לו לשלל.
כעת קובי יושב מול האב, עם תחושות אשמה על כך שניסה להצילם וחלפו ב'שביל המוות'. הוא בוכה ללא הפוגה והאב שופך עליו טללי נוחם באמונה יוקדת.
"לא יכולתי לאחל דבר טוב יותר מזה בעולם לבן שלי ולתלמיד שלי", אומר לו האב כשהוא תופס את ידו של קובי כל העת. "אתה מאמין שיש הקב"ה, נכון?! שני הילדים האלה בנים שלי, אחד מהם הוא בן ואחד תלמיד, שניהם בנים, הם היו נהרגים, או בתאונת דרכים פה או בתאונת דרכים במקום אחר. הם נפטרו כמו קדושים וטהורים. אנחנו יושבים פה ובוכים והם צוחקים למעלה, אתה לא גרמת שום דבר, כלום! עזרת לי ולהם לצאת מהדוחס ולהגיע לנקודת השלמות שלהם.
"קובי אני גם הייתי איתם שם במבחן, אותי לא קיבלו לישיבה של רבי שמעון, אותם קיבלו. קובי אני אוהב אותך מאוד. אני ראיתי את הפנים של ידידיה, הוא היה הכי רגוע בעולם, הכי שליו בעולם. אתה היית שם, ראית, לא היה מה לעשות. ראיתי בהסרטות, אחד מהם היה מטר ממני ואחד מטר וחצי ממני, את עצמי בקושי הצלתי, אבל אני מקנא בהם, רבי שמעון פתח שיעור חדש בישיבה שלו, אותי הוא לא קיבל, אותם הוא קיבל. לא אני גרמתי לזה ולא אתה גרמת לזה, שנינו היינו יחד השושבינים שלהם למקום הכי קדוש שיכול להיות.
"הקב"ה מנהל את העולם. רואים בהסרטות, הם לא מתו כולם יחד, אלא אחד פה ואחד שם, הקב"ה עם פינצטה בחר, תביא לי אותו ואותו. אז אני גרמתי לזה? אתה גרמת לזה? לא-לא.
"אתה יודע ממה הצלת אותנו? מחנק שם בפנים, אתה ראית. הם נפטרו בנקודה שהיו צריכים, בצורה שהיו צריכים. בחתונה מלווים שניים, אנחנו מצד אחד, אתה מהצד השני, ליווינו אותם לישיבה של רבי שמעון, לא אנחנו ביקשנו את זה, הקב"ה קבע את זה. הם נהרגו כמו קדושים וטהורים, דקה אחרי קבלת עול מלכות שמים".
"חירפת את הנפש"
"בבוקר יום חמישי, ידידיה ביקש ממני ללכת למקוה. הנשמה שלו ידעה בדיוק מה הולך להיות. יש לי גם את השקית ואת את התיק של מוישי, אתה יודע מה יש להם? ילדים בני שלוש עשרה מה הם לוקחים לרכבת? ספרים. הבן שלי לקח חצי ספריה, מוישי לקח שניים-שלושה ספרים, הם הלכו עם ספרים לשיעור. אני מכיר את מוישי, הוא שקט ומופנם, אתה יודע באיזה 'אורות' הוא היה ברכבת?! אנחנו היינו הנהגים שלהם, איזו זכות הייתה לנו.
"שמואל ואני היינו על הרצפה, עברו עלינו מאות אנשים! הקב"ה בחר בפינצטה אותו ואותו ואותו. אם לא היו נהרגים שם היית שומע על תאונת דרכים בקרית הרצוג ששני בחורים נהרגו חלילה, חד וחלק. הקב"ה בחר בך ובי להיות הנהגים של הקדושים האלה בדרכם לישיבה של רבי שמעון. גם מוישי וגם ידידיה התכוננו תקופה ארוכה מאוד, היו בחיזוק מאוד גדול, בקדושה ובשמירת העיניים, זה לא אופייני לילדים בגילאים כאלה.
"זה כואב, גם אני בכיתי כל היום ואתמול ושלשום. דיברתי המון עם אבא של מוישי, שנינו כואבים, אבל שמחים בצורה שהם נפטרו ושהם נמצאים במקום הגבוה שלהם, קדושים וטהורים.
"בעוד שנה ניסע לרבי שמעון, נגיד לו תודה ונשאל אותו מה קורה עם הילדים, הוא ראש הישיבה שלהם. אשרינו, זכינו. יש לך מושג מה עשית בכלל, חירפת את הנפש להציל ארבעה, הצלת אותי ואת הבן הקטן, הבית שלי הוא הבית שלך, הצלת אותנו".
לפתע הגיע על כיסא גלגלים הבן שמואל. הוא רואה את קובי ומיד קופץ אליו בהתלהבות ושוב הדמעות פורצות את כל הסכרים. "הוא הציל אותנו!" זועק שמואל.
"מה הוא עשה לאנשים שם?" שואל האב. "הוציא אותם", אומר הבן. "אם לא, הייתי נמחץ שם וגם ח"ו הייתי נפטר. אתה הצלת אותי!"
"אתה היית לפני", אומר האב לקובי, "אנחנו היינו הראשונים שנפלנו. ב"ה ניצלנו, אנחנו חיים".
***
לאחר המפגש המרגש אומר קובי ל'במה', "היה לי נס גדול, היה קשה כל כך לראות אנשים מתים שאי אפשר לעזור להם וזה לא פשוט. צריך להודות להקב"ה על הנס הגדול. אחרי השואה אמר מרן הרב מפוניבז' על הפסוק דבר אל בני אהרן הנותרים, שכל אדם שניצל מנס צריך לחשוב מה הזכות שלו ומה השליחות שלו כתוצאה מכך. אני בסערת רגשות גדולה, צריך להודות לד' על כל רגע ורגע".
,
