"מלך מצרים" הינו רמז על המצב שבו ח"ו ממליכים את הצרות (לשון 'מיצרים') על עצמינו ורוב מגמתם של בני אדם ומטרותיהם מכוונות להתבונן בצרה ולחיות אותה, מה שאין כן הילדים, הרי דרכם גם רגע קט לאחר כאב וצער לשחוק ולצחק ולהסיח דעתם ממה שהעיק עליהם.
המיילדות העבריות על ידי קדושתן, אמונתן ואומנותן הנגזרות במלואן מאלה, הציבו לעולם שמחה של תחיית המתים – לראות חיים וקיימים את מי שעל פי טבע אינו בן עולם הזה.
מניסיוני האישי בהתמודדות עם הנגיף הרב-פרצופי מלמד מתוך אלפי המקרים שטיפלתי בהם, כי כשם ששמירה על חיי ילדינו ברוח ובגשם היא זאת שממשיכה אותנו עצמינו, כך הניואנסים הבסיסיים והאל"ף ביתיי"ם – "ילדותיים", הם אלה שמשנים באופן בולט את שיעורי הדבקה בחומרת התחלואה.
למשל, השאלות הראשוניות שאנשי הצוות שלי שואלים כשפונה הלוקה בנגיף או קרובו הן: האם מצליח לנשום כראוי; מה רמת הסטורציה כאשר קיים קושי כלשהו; האם מצליח לשתות, לאכול; הגדרת מצב ניידותו; טיב הסביבה וכמובן מצב רוחו.
ההתייחסות לטיפול המותאם בפרמטרים הללו מקנה טווח הביטחון ויכולת לחימה ברמה שונה לגמרי למערכת החיסון המובלת על ידי כלי הדם ודינם של הפרמטרים הוא "אוכל נפש" של ממש.
כשם ששינוי מזערי במבנה מעטפת הנגיף הנמדדת בננו-מטרים מוליד מוטציה עם יכולות חדשות כגון שיעור ההדבקה מיחיד וגילאי החולים, כך פרט שולי כביכול במצב החולה עשוי להפוך קערה על פיה לטוב ולמוטב, למשל, כשידיו של החולה קרות עלול לטעות ולהטעות את מטפליו על ידי סטורציה נמוכה, לכאורה, כשהיא בעצם תלויה בזרימת הדם ולא רק בתכולת החמצן במקום המדידה.
פרי המסמל בניו ומחשבותיו של האדם, כשמואר היטב, הרי מגלה את פגמיו ופוגמיו (זבובונים ותולעים), המתרבים כשאין עליו כיסוי או שמירה, לפיכך זה ש"לא שינו את שמם לשונם ולבושם" הגן על פרי היקר מכל לבורא כל העולמים – על עמו.
***
השבוע חלה הילולת "הנשר הגדול" הרמב"ם זיע"א, שציין כימים טובים ממש עם ריבוי שמחה, צדקה וסעודה את ימי עלייתו לארה"ק ולירושלים ת"ו וכן יום שמצא ספר תורה המיוחס לעזרא הסופר ואף הנחיל לזרעו לחגוג ימים הללו לדורי דורות. קביעות השמחה ככלי שמירת "המאור שבה" היא אחת הדוגמאות של השימור והלבוש שנותן לדבר שבקדושה זיכרון המתחדש תדיר.
אני נזכר כעת בשיחה עם מורי ורבי הרבי מנדבורנה זצ"ל בעל "באר יעקב", שהביא דוגמא ציורית של התעוררות רוחנית ששבה ריקה, חלילה: מעט שמן שנשפך בלא כלי והבעירו אותו על המשטח כלשהו, הרי הלהבה מתנשאת לשניות ספורות ואז דועכת כליל. השם והלבוש, כלי ההנצחה והקביעות. גם בגוף וגם בנפש. כשאנחנו עומדים מול הבלבול שוב ושוב יש ללטף ולנשק כלי הקודש שלנו המשמרים אותנו כדוגמת ספר תורה, תפילין, ספרי קודש וכמובן תינוקות של בית רבן וגדולי ישראל.
הצדיק מוולדניק רבי ישראל דב בער זצ"ל, הבטיח לפני כמאה וחמישים שנה שגם אם יהודי לא יכול לפקוד את קברו, די בכך שיגע בידית הדלת של ציונו וכך היה: קומוניסטים ימש"ו פחדו יותר מנשק גשמי מכך שישראל הקדושים יזכרו את צדיקי הדורות ואף הגדירו אותם במילה בלשון קודש "כת הצדיקים" כקבוצה המסוכנת ביותר לקיום שלטונם.
היות וכך אטמו את אוהל ציונו בבטון מכל צדדיו, אלא שבהשגחה מופלאה השאירו פתח זעיר בדיוק מול ידית הדלת. ללמדנו כח האינסופי של "אבן מאסו הבונים" – פרטי השמירה והזיכרון של נחלתנו.
***
ישנו חומר חלבוני ושמו פריטין, שהינו אחד החשובים בתפקוד הגוף והוא מהווה מעין מחסן וכלי הובלה יחד לברזל. בשנים האחרונות המליץ משרד הבריאות לצרפו לרשימת הבדיקות המבררות תפקוד הברזל בגוף כאחד החומרים הנצרכים ביותר לאספקת חמצן לכל אברינו וגידנו. לצערי פעמים רבות החומר הנ"ל לא נבדק והדבר גורם סבל ואף נזקים לרבים.
זאת אחת הדוגמאות השכיחות לאי התייחסות לפרטים והרמז כאן כפול – גם שמירה וגם תנועה – הובלה. לא פעם אני מתבונן ברבים שחווים עלייה גדולה רוחנית או גשמית אך אינם מחשיבים ולא משמרים אותה כראוי, על ידי כך לא פעם מצליחים בלשון המעטה להשכיח מעצמם תקופות נפלאות שלמות ולהיאחז בכישלונות ולחיות אותם. אי-התבוננות כזאת מולידה הכחשה, כגון מי שסובל מלחץ דם גבוה ללא טיפול הולם משמיע סיסמא מעין "יש לי קצת לחץ דם", וכך חולי סוכרת ומחלות כרוניות אחרות רבות, התעלמות מטוב וממוטב מביאה לחוסר שמחה והשמחה הרי היא התרת הספיקות.
ידיעה זו זיכתה את יתרו לשידוך הטוב ביותר בהיסטוריה האנושית לביתו ולייתור פרשה בתורה כי לא התעלם מצערם של ישראל וזיכה אותנו בעצת אמת.
בסייעתא דשמיא כולנו תפילה לזכות לביטול כוחו של מלך מצרים – החשבת הצרות והשמתן במרכז ולראות במקום זה אור המופלא של הגאולה כבר בתחילת ספר השעבוד, "כימי צאתך" לטובה ולברכה.
