לאנוכיות שתי סיבות בסיסיות: הראשונה היא הגאווה. השנייה היא התחושה שנחיה כאן לנצח.
הכול יודעים שהחיים מסתיימים. אין אדם עלי אדמות שאינו יודע זאת. הבעיה היא שאיננו זוכרים זאת ואיננו מפנימים את העובדה הזאת בחיי היום-יום שלנו. אם נזכור בכל יום שאיננו חיים לנצח אלא נמצאים כאן לפרק זמן מוגבל, יהיה ברור לנו שלא כדאי לעשות מאמץ כדי להעצים את ההנאות והנוחות בחיים. כמעט תמיד, הזמן שמשקיעים כדי להשיג אותן ארוך מהזמן ומהבריאות שעומדים לרשותנו כדי ליהנות מהן.
יהיה ברור גם שכל מה שאנחנו מקבלים מאחרים לא יישאר איתנו לעד. אנו עתידים ללכת מכאן בלי שום דבר, אבל מה שניתן יישאר לנו כמורשת לעולם, לנצח, ויעשיר את נשמתנו לעד.
***
כך אנו חייבים להכיר בתוך-תוכנו שאנחנו נמצאים בעולם הזה במטרה לתת לאחרים, לעזור להם, ולא במטרה לקבל. את עיקר ההחלטות בחיינו עלינו לקבל מתוך התבססות על עיקרון זה.
לדוגמה, אם עלינו לבחור מקום לגור בו, השאלה החשובה שנשאל את עצמנו כדי להגיע לבחירה הזאת, אינה אם המקום המדובר הוא הנחמד, הפרקטי או הנוח ביותר, אלא – באיזה מקום יהיו לי הזדמנויות רבות יותר לעזור לאנשים? היכן אוכל לחולל שינוי לטובה גדול יותר בחייהם של אחרים? זה אומר שאתן קדימות למקומות שבהם יש נזקקים רבים יותר, במיוחד אם מדובר בקרובי משפחה, כמו ההורים שיזדקקו לי בגיל מבוגר.
אם עלי לבחור בין ההצלחה האישית שלי ובין טובת הקהילה, עלי לתת משקל רב יותר לקהילה.
דמיין מישהו שתפקידו לרכז תלמידים כדי לשמוע דברי תורה. יעדו היחיד צריך להיות טובת התלמידים והקהילה, ולא פיתוח תחום מקצועי. יעדו אינו אמור להיות אישי, גם לא שאיפה להגדיל את מספר התלמידים או את מספר הפרויקטים שיצליח להקים. מטרתו הברורה צריכה להיות טובת הקהילה והדרך הטובה ביותר מבחינתו לתרום לזה. משום כך, אם יגיע לשם אדם שכישוריו מתאימים יותר לתפקיד, רצוי שהוא יפנה את מקומו לאדם הזה ויחפש לעצמו מקום אחר שבו יוכל לתרום יותר ברגע זה. מעל הכול עליו לסמוך על בורא העולם, שלא יסר ממנו שום דבר – לא מבחינה גשמית, לא מבחינה רוחנית ולא בעניין הערך העצמי.
***
אין ספק שאיננו נעשים לאנשים תורמים, בן לילה. עלינו לקבל החלטות רבות, מדי יום ביומו. חשוב לדעת שכל הישג, כל קבלת החלטה בכיוון הנכון, הם עולם חדש שאנחנו בונים בתוכנו.
בוודאי אתה אומר לעצמך: 'זוהי אוטופיה! האם האדם אינו אנוכי מטבעו?' זה נכון, האדם אנוכי מטבעו, אבל אנחנו יכולים להשלים את התשובה לזה בשתי הצהרות:
הראשונה היא שמי שמפיק את עיקר התועלת מהתרומה הוא התורם עצמו. מכיוון שהוא אינו דורש דבר לעצמו, הוא מתחיל לראות תועלת בכל מה שהוא מקבל. הוא מרגיש אושר עילאי בראותו שמאמציו הניבו תוצאות טובות, למשל כשהוא רואה משפחה שיצאה ממעגל העוני הודות להלוואה שנתן לה, כאשר הושג ריפוי למחלה הודות להשקעה שלו במחקר, או כאשר הוא רואה תלמיד שמשתפר או בן שמתפתח באושר ונאמן לערכים טובים. האדם שנותן מתחיל לאהוב יותר את העולם, כי הוא רואה בו את חותמו, כמו שמהנדס אוהב את המוצר שיצר; המחבר – את ספרו, והצייר – את הציור שצייר.
המושג הזה מבואר בהרחבה בדבריו של הרב דסלר, שמסביר כי המציאות הפוכה ממה שנהוג לחשוב: איננו אוהבים את האנשים מפני שאנחנו מקבלים מהם דברים, אלא מפני שאנחנו נותנים להם. היות שכאשר אנחנו רואים אותם אנו רואים בהם את המאמץ שלנו, בדיוק כשם שצייר רואה את המאמץ שלו ממומש בציור. זה ההסבר לפסוק: "ואהבת לרעך כמוך".
תן לזולת כי כך תאהב אותו, כי תראה בו את עצמך (את המאמצים שלך). כל זה מעשיר ועושה את חיינו למאושרים יותר.
השנייה היא, שיותר מזה, אף אילו לא היינו מרוויחים שום דבר בהיותנו נדיבים, יש לנו יכולת לשנות את הטבע שלנו, פשוט מפני שאנו מבינים שזו הדרך הנכונה. כשאנחנו בוחרים ללכת בדרך הזאת, אנחנו נבדלים מבעלי החיים, שלהם אין יכולת להילחם בטבעם.
***
מעטים הם האנשים שהגיעו לדרגה הזאת, אך זו מטרה שנמצאת בהישג ידו של כל אדם.
ככל שנצליח לבחור לתת ולא לקבל, לדעת ולזכור ששום רע לא יקרה אם נימנע מהנאות כמו אוכל, נוחות או כבוד, כך איכות הלבנים במבנה שלנו תהיה טובה יותר.
