בפרשתנו אנו עדים לתופעה העוברת כחוט השני בכל מיני מאורעות שלכאורה אין קשר ביניהם, כאשר למעשה יש כאן מסר גדול עבורנו.
הפרשה מתחילה עם חלישות הדעת של אהרן הכהן וכדברי רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות."
לכאורה, אהרון הכהן בתכונותיו הנשגבות: "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", היה צריך לשמוח ולא לחפש לעצמו עוד תפקיד אחרי שנבחר הוא וזרעו אחריו לתפקיד הנבחר של כהונה.
וכאן אנו רואים ההיפך: אהרן אינו מסתפק במועט, הוא רוצה עוד עד שנתנה לו מצוות הדלקת הנרות בתוספת של "חייך שלך גדולה משלהם!"
מסר מדהים
בהמשך הפרשה אנו לומדים על האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב את הפסח. היו צודקים! הם היו פטורים מן הדין.
חז"ל במסכת סוכה מלמדים שמדובר או בנושאי ארונו של יוסף או באלו שקברו את נדב ואביהו, אנשים שנטמאו עקב התעסקות בדבר מצוה, כך שעל-פי ההלכה הם היו פטורים.
והנה, למרות הפטור ההלכתי, הם לא רצו לצאת ידי חובה ולהיות מסודרים. כאב להם שהם לא זוכים לקיים מצוות קרבן פסח. הם זעקו מנהמת ליבם: "למה נגרע", אנו רוצים את המצווה, אנו לא מחפשים דרכים להיפטר…
עד שזכו למצווה מיוחדת של פסח שני, הם הורידו אור של קדושה מלמעלה, אור מחודש שבאמצע חודש אייר אפשר לזכות לאור קדושת חג הפסח…
לעומת כל זאת, בסוף הפרשה אנו רואים את המתאוננים: "וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ד'". הם זוכרים את הקישואים ואת האבטיחים שאכלו במצרים ולא מוכנים להתפשר על מן בלבד, למרות כל מה שלמדנו על המן שהיה מגיע לפתח האוהל והיה בו כל הטעמים, בכל זאת הם מתלוננים.
יש כאן מסר מדהים.
האדם בטבעו אינו מרוצה, תמיד הוא ישאף ליותר, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, אך בידינו לנתב את אותו חוסר שביעת רצון, חוסר הסתפקות במועט לכל מיני אפיקים. יהיו שלא יסתפקו במן ויהיו את אלו שלא מוכנים לוותר על קרבן הפסח ויש את אהרן שאחרי הכל עדיין יש בו חלישות הדעת למה לא זכה להשתתף בחנוכת המשכן.
יש חוסר שביעות רצון וכשחוסר שביעות הרצון היא משאיפה ליותר, היא משובחת. כשחוסר שביעות הרצון נובעת מנרגנות, זה אסון. והבדיקה פשוטה: אדם שאינו מרוצה ימצא תמיד על מה להתלונן, וכדברי רש"י בפרשתינו, כשהוא מגדיר את אותם טיפוסים המתאוננים ואומר: "מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו, ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוףבקשנו, דגים וחגבים בקשנו" (רש"י במדבר, י"א, כ"ב), כלומר זה לא משנה מה יהיה הם תמיד ימצאו על מה להתלונן…
התופעה לצערנו קיימת בכל מקום ובכל זמן, מצויים אין ספור אנשים שיש להם את כל הסיבות בעולם לשמוח ולהיות מאושרים, ובכל זאת הם תמיד כעוסים, נרגנים ומתלוננים.
הסוד – המיקוד
אנו רוצים שילדינו יגדלו להיות אנשים שמחים ומאושרים, על כן חייבים אנו ללמד אותם לשמוח. בהשקעה מועטה. הנוסחה פשוטה למדי.
הכל תלוי במבט, במה מתמקדים: ביש או באין.
יש כאלו שעסוקים כל העת רק במה שחסר! במה שלא בסדר! בפגיעות, בקשיים, בעוגמת הנפש ובעוד מיני מרעין בישין.
ויש שכל חייהם יתמקדו רק בטוב! במה שכן יש להם, במה שכן הצליחו, בכל הדברים הטובים שעוברים עליהם.
איננו נאיביים לחשוב שהכל ורוד. נכון, יש דברים כואבים, יש חורים שחורים, אבל אין שום מצווה להתמקד רק בהם. למה לא להתעסק בחיובי, באור, בטוב.
כולנו חווים מאורעות ומצבים משני הסוגים והבחירה בידינו לבחור בטוב או…
אושר ושמחה
מוכר לכל התיאור המפורסם על חצי הכוס המלאה. יש גם תיאור מוכר פחות, על שניים שהביטו מאותו חלון. האחד ראה לכל מלוא האופק שמים תכולים ומאירים, ואילו השני ראה רק חול וחול וחול.
אם ההורים מאושרים בכל מה שיש להם, ורגילים לדבר על הטוב ועל ה'יש' שמקבלים כל העת מאת הבורא, הילדים קולטים את הגישה, סופגים את האווירה ולומדים לשמוח.
אבל אם האווירה בבית היא אווירה של מרמור, וכל הזמן מתלוננים: על בעל המכולת ועל מזג האוויר, על השכן, על הגבאי ועל הגננת, הילדים מסיקים מכך שהעולם מלא בעיות וקשיים, צרות וייסורים, וממילא יתקשו מאוד לחיות בשמחה.
סיפר לי חבר, שבעקבות עסקאות כושלות איבד את כל רכושו כמעט. הוא החליט, יחד עם זוגתו, שדי להם בהפסד הכספי, ואין צורך להוסיף לכך גם הפסד מורלי. לכן החלו לנהוג כך: בכל פעם כשהתיישבו לבדוק את מצב העסקים, והרי התוצאות העגומות היו ידועות מראש, הכינו קודם לכן רשימה של כל הדברים שברוך השם יש להם.
הוא תיאר לי איך כל פרט קטן הפך סיבה לאושר ולשמחה. דירתם פונה לחזית, הנה סיבה לשמוח; שני בניהם קרובים בגילם, זה מקל עליהם מאוד ומהווה סיבה להודיה. וכך עוד ועוד.
לאחר שנים אמר הידיד, שבמבט לאחור הוא נוכח שהעיסוק האינטנסיבי בחיובי – עזר לו לשרוד את המשבר.
ברוך ד', הדגים הצליחו!
שינוי חשיבה אינו מתבצע ביום אחד. אדם שהורגל לחשוב בצורה טעונה וביקורתית, אינו משתנה תוך יום וגם לא תוך שבוע. כדי ליצור סדק במעגל המחשבה הפסימי, עליו להשקיע מחשבה רבה, עבודה מאומצת ותרגול רב.
אחד הכלים שמסייעים מאוד בהשגת היעד הוא ההודיה בתפילה. כדאי לאדם להתרגל להודות להשם, בתפילה אחת ביום לפחות. פשוט להודות להקדוש ברוך הוא על היום שעבר; על שהוא חי, נושם ועובד, מתפלל ולומד; על שיש לו בית, אישה וילדים, בריאות, נחת ואושר. חוץ ממה שההודיה הזו מתבקשת מאליה, היא תחולל בו שינוי פנימי, ושינוי זה יעניק לו מבט חיובי ואופטימי על החיים.
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
