האדם הינו יצור אינטרסנטי הפועל ועושה רק כשהוא מרגיש שהדבר טוב ומועיל עבורו, העולם עסוק כל הזמן במציאת הדרכים שיניעו את האנשים לעשייה חיובית, כמו גם מציאת הדרכים לגרום לאדם לשלוט, להתאפק ולהתרסן.
האמצעי הראשוני המניע ומפעיל אנשים כבר מקטנות ממש הוא הפעלה באמצעות חוש הטעם, חוש זה מפותח מרגע הלידה, הוא זמין ומיידי. אין כמו ממתק אהוב כדי לגרום לילד – להתפלל, ללמוד, לשתוק, לעזור, זה עובד עוד הרבה לפני שהוא מתחיל להרגיש טעם בכסף וכבוד.
אשר על כן עלינו להקדיש זמן לחינוך בכל נוגע לחוש זה, במיוחד שההיחשפות היא ברמה היומיומית, מהרגע בו אנחנו חושפים הילד לטעמים אנו חייבים לצד זאת ללמד אותם לשלוט בחוש זה, שלא יהא הגולם קם על יוצרו.
והדברים רבים הם: יש את עניין הברכות לפני האכילה ואחריה, יש את עניין החינוך בכל הקשור לזהירות בממונות, לקיחה בלי רשות וכדו', המתנה בין בשר לחלב. ויש את הנושא המרכזי בו ננסה להתמקד והוא 'כשרות המאכלים'.
***
בפרשתנו אנו לומדים על איסור מאכלות אסורות. הניסיונות הם מקטנות, כל אחד מאיתנו חווה מקרה בו הילד חוזר מהגן או מבית הכנסת עם ממתק שהוא אמנם כשר אבל כזה שלא היינו מכניסים אותו אלינו הביתה. עלינו לחנך אותם להתגברות כבר מקטנות.
אצל ילד קטן, כל ממתק הוא עולם מלא. מבחינתו, זה כמו אצלנו משכורת חודשית. כשאנחנו אומרים לוותר על הממתק, מבחינתו הוא מקריב קרבן ענק. עלינו להקל ולהנעים עליו את הוויתור ולגרום לו שיביא את זה אלינו ולא שח"ו יאכל זאת מאחורי הגב. לכן עלינו להשקיע איך לגרום לו להבין בשכלו הקט שלמרות שיש הכשר אין זה מספיק. ככל שהדבר יובן יותר ובשילוב פיצוי על ההתגברות, כך יקל עליו לעמוד בניסיון.
נסביר לילדים שעניין הזהירות ממאכלות אסורות הוא עניין קריטי. אין מדובר בעבירה המסתכמת בפעולה אסורה או במעשה רע שבסיומה של העבירה אין קשר איתה. בכל הנוגע לאכילה הדבר אינו כך. כל מה שאנו מכניסים לפה הופך להיות חלק אינטגראלי מאיתנו, כשבסיומו של תהליך ביולוגי המאכלים נעכלים והופכים לחלק מאיתנו, ולכן אסרה התורה אכילת כל מיני בעלי חיים טורפים, כדי שלא נהיה מורכבים מבעלי חיים עם תכונות של אכזריות.
התורה גם אסרה עלינו אכילת שקצים ורמשים, שלא נהיה מורכבים מחומרים מאוסים. אנו גם יודעים שהאוכל מאכל איסור גורם לעצמו טמטום הלב, המאכלים האסורים יוצרים חסימות לכל דבר שבקדושה.
זו תהיה גם התשובה לטענה הטיפשית 'מה איכפת לי, ממילא העבירה היא של הרב שנתן את ההכשר'… התשובה היא: יתכן! אבל מה יהיה עם ה'ונטמטם', זה בכל מקרה פוגם במי שאוכל ולא משנה מי היה הרב המכשיר.
כשילד מבין זאת ושומע על כך ומבין שהממתק הכולל בתוכו, למשל, ג'לטין, המופק בהרבה מקרים מעצמות של נבילות וטריפות או בעלי חיים טמאים והם אלו שיהפכו לחלק ממנו ויפריעו לו להתקדם ולהתעלות, הוא מקבל כוח להתגבר.
***
עלינו להסביר לילדים מה שה'מסילת ישרים' אומר (בפרק פי"א), שאף שיש לפעמים ממתק עם הכשר כלשהו, אין אנו סומכים על זה. למה הדבר דומה, למאכל שרוב הרופאים המומחים אסרו באכילה והם טוענים בתוקף שיש בו חומרים מסרטנים, מנגד יש חובש שכונתי שעבר קורס בעזרה ראשונה הטוען שאין מה לחשוש ואפשר לאכול ממנו חופשי… האם מישהו מאיתנו היה סומך על אותו חובש?! ברור שדעתו בטלה ומבוטלת לדעת המומחים.
כך לענייננו, כשיש מאכל שרוב מערכות הכשרות מסתייגות ויש הכשר של רב מסוים בעיר מסוימת שאיננו יודעים בוודאות האם העיר קיימת והאם הרב קיים ויש כאן חשש אמיתי של 'ונטמטם', האם נסמוך בעיניים עצומות ונאכל?!
חשוב להסביר את העניין שהילד ירגיש שמה שאנו לא אוכלים מכל הבא ליד אינו עונש או הגבלה, אלא זכות וכבוד, 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. בני מלכים אנחנו, קיבתנו עדינה ורגישה, לא נאכל בכל חנות מזדמנת. כל הנכנס לפינו עובר בידוק ושיקוף על מנת שלא יכנס לקרבינו דבר מאכל העלול להזיק לבן המלך. כשהדברים נאמרים בזווית זו, כיף להתגבר. הילדים מרגישים זכות וכבוד שהם לא מכניסים לפה מכל הבא ליד.
