אנו בתקופה מעניינת מאתגרת.
נכפתה עלינו חופשה שלא מן המניין. ילדינו בבית, אמנם הימים הם ערב פסח, יש הרבה עבודה, ניקיונות וכו', אבל בכל זאת…
אולי זה הזמן בין ניקיון לניקיון לתת לילדים משהו שבעבר לפני כל ההתעסקויות הדיגיטליות, לפני עידן של כל היום ב… חוץ, בתקופות שהיה ברור שכל כבודה בת מלך… פנימה, אולי זה הזמן להחזיר עטרה ליושנה, לחדש ימינו כקדם ולתת לילדינו וביקר לבנותינו את מה שכל אימא יהודייה הנחילה לבנותיה בדורות עבורו?!
***
בכל ליל שבת אנו משבחים את אשת החיל, אנו מציינים את יכולותיה וכישוריה, 'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה', 'מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה', 'סדין עשתה ותמכור', אשת החיל ידעה לעשות ולהכין הרבה דברים מעבר לעבודות הבית הסטנדרטיות.
דומה שהיום מעט הזנחנו עניין זה. אנו אולי לא מקדישים מספיק מחשבה לעניין התעסוקה הביתית לבנות.
בבתים רבים השאלה הכי נשאלת בבית היא: מה עושים היום?! לאיזה מופע הולכים (לפני עידן הקורונה ה"י)?! לאן נוסעים?! כשהאופציה להתעסק ביצירה, סריגה, תפירה, נגינה, בישול, אצל הרבה בנות אינה באה בחשבון בכלל.
הסיבה לעניין זה היא משום שהיום לקנות בגדים זול יותר, התרגלנו לאופנות (וחלק גם למותגים), אנו קונים הרבה יותר אוכל מוכן. ציור ונגינה נתפסים כמין סטייל יוקרתי וסריגה נתפסת כאומנות השייכת יותר לדור השלישי, כך שהתעסוקה הזמינה היחידה היא לצאת, לצאת ולצאת.
פעם אישה למדה להכשיר בשר, לנקות דגים, תפקיד עקרת הבית דרש המון ידע והמון תעסוקה, הבנות היו עסוקות הרבה בעבודות הבית, כיבוס בגדים היה פרויקט של ממש, הקניות לכבוד שבת התפרסו על יום שלם כשכל פריט נרכש במקום אחר. היום כל הקניה מתבצעת במקום אחד, כשהכול מוכן להיכנס לסיר במיידי, שכלול שמשאיר המון זמן פנוי לבנותינו.
***
נקודה נוספת, היום בדורנו היות וחלק ניכר מהנשים מסייעות לפרנסת הבית והמושג 'כל כבודה בת מלך פנימה' פחות בולט, בנות מרשות לעצמן לטייל יותר ולשהות יותר בחוץ.
והרחוב היום הוא לא מה שהיה פעם. היום בשוטטות בחוץ ניתן להתקלקל בקלות רבה יותר מפעם רח"ל, אפשר להיחשף ולהגיע לכל הזוהמה שבעולם באמצעות הטכנולוגיות בכמה דקות, גם אם הבית מוגן הרחוב נשאר מבול, גם הרחוב החרדי אינו מוגן לחלוטין.
אנחנו נמצאים בעיצומה של מכירת חיסול בה מעמידים את הקופה מחוץ לחנות ברחובה של עיר, הסחורה גלויה לעין כל ורק צריך לבא ולקחת… אנו בדור עיקבתא דמשיחא, מתקרבים לסוף, כל צד מציע את מרכולתו, צד הקדושה נותן את כל האפשרויות לגדול בתורה ולחנך דורות עם שפע והרחבה שלא היו מעולם.
מנגד, הצד שכנגד עורך גם הוא מכירת חיסול משלו כשכל הטינופת והזוהמה שבעולם נמצאים בהישג יד בלחיצת כפתור (-מקש). צריכים להיות ערניים וזהירים.
שלא נדבר על עצם העניין בו אנו לא יודעים את מי הם פגשו ועם מי הם דיברו, לפעמים ישנן כאלו הרחוקות עדיין לצערינו משמירת תורה ומצוות וכשהן פוגשות קבוצת בנות בוגרות הן מוצאות הזדמנות לחקור ולשאול את כל מה שמעניין אותן בחיים שלנו, שאלות שבנורמה אין להן את האפשרות לשאול את הבנות בצורה ישירה.
לא פעם ולא פעמיים בחורה שאינה בשילה עדיין בהשקפה ואין לה עדיין את כל התשובות יוצאת מבולבלת מכל מיני שאלות סקרניות בסגנון: למה אצלכם…?! אתן לא חושבות שהיה יותר טוב אם…?!
או, זה נכון שהבנות אצלכן…?! שאלות שלא פעם מערערות את היציבות הפנימית של ילדינו.
היום ביתינו מבצרינו!
חייבים להכין תעסוקה איכותית תוצרת בית לגרום שהילדים יהיו עסוקים גם כשהם בבית, זה לא חכם רק לאסור כל אירוע ומופע, חייבים במקביל לתת תחליף לכל דבר שאסרנו, עלינו להבין שהילדים לא תמיד מבינים למה ומדוע והם רק מתוסכלים למה להם אין מה שיש לאחרים (- או שהם חושבים שיש לאחרים). אם לא נשכיל לצפות את הסירוב עם איזושהי מעטפת מתוקה של פיצוי, עלול להתפתח תסכול שתוצאותיו ד' ירחם.
***
שמעתי סיפור מדהים על הרה"ק רבי יעקב יצחק מסקווירא זי"ע, אני מקווה שאני מדייק בפרטים:
בתקופת מלחמת העולם ולפניה כידוע נשבו רוחות השכלה שהפילה חללים רבים מעמנו. בתי החינוך לבנות היו בתחילת דרכם ולא בכל מקום היה בית יעקב מסודר.
הרבי מסקווירא זי"ע, הקפיד שבנותיו לא יצאו מהבית כדי שלא יספגו את אווירת הרחוב אבל במקביל הוא הקדיש כל יום (!) כמה שעות מזמנו לבלות עם בנותיו. הוא היה עורך עימהן תשבצים וחידונים, בנותיו הרגישו שאמנם הוא לא נותן להם לטייל ברחובות אבל הוא בעצמו מקדיש מזמנו היקר ומבלה איתם.
הרבי עצמו אף התבטא שאמנם הרבה דפי גמרא הקריב עבורן בשעות אלו אבל בזכות כך זכה לבנותיו הגדולות הרבנית מוויז'ניץ- מונסי והרבנית מראחמסטרוויקא.
יש שמסתפקים בעידוד קריאת ספרים. הבית מלא בספרים מכל המי ומי והכל ספרים משלנו, ספרים מוגהים ובהמלצת אנשי חינוך. זה חשוב, זה מחכים, אבל זה לא משהו שיעזור להמשך החיים. באיזה שהוא מקום כשזה עובר את הגבול זה הופך להיות מין התמכרות שתבוא בבוא העת על חשבון מטלות הבית.
מה גם שהיחשפות מרובה לספרי מתח לא מועילה הרבה לבריאות הנפשית של ילדינו. כל ספרי המתח בנויים על טרגדיות אישיות או משפחתיות תוך פירוט מלא על המחלה והתפתחותה, על הגירושין והשלכותיו, כשזה עובר את המינון הנכון זה רק מגביר חרדה ולחץ.
כשבחורה תפרה בגד או סרגה סוודר יש לה סיפור חדוות יצירה, זה מרגיל לסבלנות, זה מפתח את היצירתיות.
הכל עניין של מבט. אפשר לשלוח בת לחוג העשרה כי זה 'סטייל' שהבת שלי לומדת… ואפשר ללמד בת יצירה כדי שתהיה בת ישראל כשרה צנועה וחסודה. הכל עניין של כוונה ובעיקר מה השדר העומד מאחורי העניין.
כמה בנות מגיעות היום לחתונה ללא שהן יודעת לתפור כפתור ולבשל תבשיל מעבר לחביתה, כשלעומת זאת יש להן המון מושגים והיכרות עם חנויות בגדים ונעליים, וחבל. אם היינו משקיעים את זמני הבילוי ללמד את הבנות את מה שאמא יהודייה צריכה לדעת זה יהיה מתנה לחיים, מה גם שזה לא חוג חיצוני העולה כסף, זהו משהו אלמנטרי שכל אחת יכולה ללמד.
אם נהפוך זאת לחוויה כשהאוכל המוגש בשבת יהיה מעשי ידיה, כשהבגד אותו תלבש האחיינית יהיה פרי ידיה, היא תהיה מוכנה להשקיע. הכל עניין של שיווק.
כדאי לנצל את החופשה הכפויה ולהשקיע בילדינו בבית, כדי שגם להם יהיה מה לתת לילדים שלהם.
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
