רבי מאיר שפירא כתב על בנין ישיבת חכמי לובלין את הפסוק 'לכו בנים שמעו לי'. ישנה אמרה בשמו, לכאורה, היה מתאים יותר הנוסח 'בואו' בנים שמעו לי!
ענה רבי מאיר בשנינות כדרכו, דווקא בעת ש'לכו' בנים, הבנים חוזרים הביתה, אז המדד הוא עד כמה הם 'שמעו לי'…
בימי בין הזמנים סביר שייווצר קונפליקט בין ההורים לילדיהם.
ההורים מצפים לנחת מבנם השוקד על התורה ועל העבודה, והבן שאכן עושה זאת במשך כל הזמן מחכה רק לשקט ולרוגע.
גם הכללים הנהוגים בבית עלולים לגרום מתח בימים אלו. לכל בית יש כללים משלו: מתי הולכים לישון ומתי קמים, כללי הסדר והניקיון הקיימים, יש תורנויות לסידור החדרים, לעריכת הקניות ולשטיפת הכלים, בל נשכח את הורדת הפח… יש גם כללים בנוגע למאכלים, מה נועד לימות החול הרגילים ומה שמור רק לשבת קודש או לאירועים מיוחדים.
למסגרת הקבועה הזו של כללים והרגלים, למסגרת שנבנתה בעמל וביזע על-ידי ההורים במשך השנים, נוחת פתאום ה"ישיבה בוחר" שמגיע מעולם אחר, עם הרגלים שונים לחלוטין. הוא רגיל לשעות שינה שונות לחלוטין, הוא מורגל לקום מהשולחן ולהשאיר את הכל מאחוריו לפועל הסודני שיבוא לנקות אחריו, הוא לא רגיל לסדר את מיטתו וכן רגיל לקנות בדמי הכיס שלו מטעמים שנקנים בבית אך ורק לשבת קודש.
בחור שממשיך להתנהג בבית כפי שהיה רגיל בישיבה, הורס את המסגרת הביתית. בדרך כלל, ההורים משתדלים שלא להעיר יותר מדי לבן המתבגר ומעדיפים להתאפק ולשכנע את עצמם שמותר לבחור לסטות מן הכללים, כי "מסכן, הוא לא היה בבית חצי שנה", ו"צריך לתת לו להשתחרר מהלחץ של הישיבה", אך בכל מקרה בליבם של ההורים מצטברים כעס וטינה על חוסר ההתחשבות המשוועת.
חמורה יותר התנהגותם של בחורים שקיבלו בטחון עצמי מופרז ומרגישים שהם ברומו של עולם ובגילם המופלג אסור כבר לומר להם מה לעשות. אם אמרו להם דבר מה שאינו מוצא חן בעיניהם, הם מסוגלים להתעלם מן ההוראה או אפילו לענות בחוצפה. מובן שבבתיהם קיים מתח עצום, סמוי וגם גלוי ויש תחושה שהכל מתפרק, והמצב באיבוד שליטה.
בחורים שמגיעים להתנהגות נוראית זו, לא רק שהם עוברים על לאווים מדאורייתא ומצערים את הוריהם במקום לשמחם ולכבדם, אלא משדרים מסר הרסני גם לשאר הילדים הצעירים שבבית, שעלולים להתרשם שצייתנות להורים ושמיעה בקולם נוגעים רק לגיל מסוים, וכשקצת גדלים, אפשר כבר לעשות מה שרוצים.
בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו
כדי לעבור את התקופה הזו בשלום, קודם כל צריך לזכור לא להרוס את הכללים בבית! אפילו אם הבחור רגיל לצורת חיים שונה לחלוטין, בכל זאת עליו להקפיד על הכל, לציית ולכבד. בכך הוא מפגין דוגמא אישית מרשימה, ולא רק שאינו הורס ומזיק, אלא הוא תורם לחיזוק היסודות שעליהם בנוי הבית.
כדאי לכל בחור לחשוב על ההזדמנות העצומה שטמונה בימים לא רבים אלו לקיים מצות כיבוד אב ואם. במשך כל השנה בחור שנמצא הרחק מן הבית מקיים כיבוד אב ואם רק על-ידי הנחת שגורם בלימודו ובהליכותיו, לעזור בפועל הוא לא יכול בדרך כלל. בימים אלו, שבהם בדרך כלל, היום קצר והמלאכה מרובה, זה הזמן וזו ההזדמנות לקיים מצוה נדירה זו בשמחה ובטוב לבב. בע"ה בהמשך החיים המצוה תלך ותהיה נדירה יותר ויותר, ואם לא עכשיו – אימתי?!
סוד התכנון מראש
בחור שעיניו בראשו נערך לתקופה זו, הוא מתכנן וקובע לעצמו איך ייראו אצלו הימים הללו, עד איזו שעה ילך לישון, באיזו שעה יקום, היכן יתפלל את שלוש התפילות ביום, מה ילמד והיכן, מי יהיה החברותא ומה יהיה ההספק. ככל שהתכנית יורדת לפרטים, יש יותר סיכויים להצליח.
ראובן ושמעון מגיעים לבית המדרש ללמוד, או לומדים בביתם או אפילו בטלפון בעקבות המצב הנוכחי, אך יציאתם שונה לחלוטין. האחד יוצא מלא סיפוק לאחר יום גדוש הספקים וענין, והשני יוצא מתוסכל לאחר שעות רבות של שיחות בטלות.
כשבוחנים את הדברים לעומק מגלים כי הראשון נכנס נמרץ לבית המדרש, ניגש לארון הספרים, הוציא ממנו בתכליתיות ובזריזות גמרא מסוימת, דפדף לפרק מסוים, פתח בעמוד המבוקש והחל ללמוד בחשק. רעהו שמעון הגיע גם הוא מלא כוונות טובות וניגש לארון הספרים. נעמד ליד מדפים העמוסים בכרכים של הש"ס, התבונן כה וכה, ועבר למדור של ספרי ההלכה, פתח ספר או שניים, אולם מיד סגר ועבר לעמודות של ספרי החסידות. מהון להון הגיע לשם בחור אחר מהשיעור שתחתיו והחל לגלגל עמו בשיחה על המצב ועל דא ועל הא, עד שכל זמנו התכלה בהבל ובבטלה.
יתכן מאד שלראובן ולשמעון היה אותו ענין בלימוד ואותה מידה של רצון אמיתי ונכונות, אך בעוד שראובן ידע מראש מה בדיוק הוא עומד ללמוד ומהו ההספק שקבע לעצמו, הרי ששמעון רק ידע שהוא הולך ללמוד, לא מה, ולא כמה, לא עם מי, ולא עד היכן. מכאן – הדרך לבטלה ולבזבוז זמן קצרה מאד.
גם בנושא התפילה הסוד טמון בתכנון מראש. מי שיש לו תכנית מסודרת: מתי הוא מתפלל, באיזה בית כנסת ובאיזה מנין, יש לו עול לקום בזמן. הוא הולך לישון בזמן מתאים שיאפשר קימה מוקדמת בזמן שקבע לו, הוא לא מסתובב בטל ולא מבזבז זמן עד תחילת התפילה, ממילא גם תפילתו היא כראוי.
מי שאין לו שום תכנון מראש והוא משאיר הכל ל"שעת השין", יש לו את כל הזמן שבעולם, הוא יכול להתבטל בלילה עד חצות, לקום מאוחר גם אם זה כרוך בהחמצת זמן קריאת שמע מדאורייתא ותפילה, הוא יכול להסתובב בבית הכנסת עוד פרק זמן עד שיחליט על המנין שבו הוא "יתפוס טרמפ" עם כל הקיצורים האפשריים, לא פלא שתפילה כזו יוצאת בדרך כלל חסרת טעם ותפילה.
הרואה את הנולד, הנערך והמתוכנן, הוא החכם שימלא את עיתותיו בתורה ובתפילה, בשמחה ובעשיה. מובן שיש להיזהר שלא להפריז בדרישה העצמית. יש בחורים לא מציאותיים שמתכננים גם בימים אלו סדר יום עמוס וגדוש בלימוד שאפילו באמצע הזמן אי אפשר לעמוד בו. תפסת מרובה – לא תפסת, אך מי שמתכנן שעת קימה סבירה, שעות לימוד הגיוניות בעלות הספקים סבירים יחד עם זמן פנוי למנוחה ולאוורור – יש לו בסייעתא דשמיא סיכוי טוב להצליח.
אם חכמת – חכמת לך
בחור שיתכנן ויממש את הימים הללו ואת ימי בין הזמנים הרצופים של ניסן כראוי, יחוש סיפוק והנאה שאי אפשר לתארם במילים. הוא ידע שהינו אדם אחראי ובוגר היודע לנהל לבד סדר יום רוחני כמו יהודי, הוא יהנה מההתקדמות שחלה בו במשך הזמן שחלף ויקבל משנה חשק, מרץ ועזוז לזמן הבא. קשה לתאר את הנחת שיש להורים כשהם רואים את בנם שזה לא מכבר שלחוהו לישיבה נער צעיר, כמעט ילד, והנה הוא כיום נער מתבגר בוגר ואחראי, בעל ערכים ומוסר שכל מעשיו והליכותיו מקדשים שם שמים.
מי שזוכה להעביר את הימים הללו כראוי, לא רק שאין זו בעבורו תקופה של ירידה, אלא להיפך, הרי הם ימי התעלות והקדמה לקראת הזינוק קדימה בזמן הבא עלינו לטובה, אשריו!
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
