בכל יום מזכירים אנו לעצמינו שאנו צאצאים לסבא שהיה מוכן למות על קידוש ד', ומאותו רגע קיים גם בכל אחד מאיתנו גן המסוגל למסור את הנפש למען שמו יתברך.
הפסוק אומר, "אם יש את נפשכם", נפש הכוונה רצון, כפי שמסביר ה'שפת אמת', אם יש ברצונכם. יהודי המוסר נפשו על קידוש ד', הכוונה היא שמסר את שיא רצונו להקב"ה, שכן הרצון החזק ביותר המוטבע באדם הוא לחיות, וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו. כשאדם נהרג על קידוש ד' הוא מסר לקב"ה את הרצון הגדול ביותר והחשוב ביותר.
אך לא רק המתים יהללו ק-ה. בכל פעם שאדם משבר רצון רע ומתגבר על עצמו למען השי"ת וכדי לעשות רצונו – זו מסירות נפש, וזו העבודה של היהודי: לחיות במסירות נפש, לשעבד כל רצונות ליבו, תאוותיו ומחשבותיו לעבודתו ית"ש.
הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק מבהיר ב"צעטיל קטן": "האדם לא נברא אלא לשבר הטבע", כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", ותפקידו של האדם בחייו לזכך את החומר ולהפכו לצורה, וזאת על ידי מעשים טובים המגבירים את הטוב ומתקנים את הרע.
ומהו טבעו של האדם? הקב"ה, יוצר הכל, נטע בכל אדם את תכונותיו הטובות והרעות, ד' אינו בא בטרוניה עם בריותיו, ולכן אין בנמצא בריה שכולה רע. בכל אחד יש חלק טוב שהוא טוב מעצם בריאתו, ללא כל עבודה והשתדלות מצד האדם, ופרט לכך נתן הקב"ה לאדם גם טבעים רעים ומידות לא טובות שעל האדם לעמול ולעבדם. כך מוצאים אדם מהיר חמה עד להדאיג ומצד שני הריהו בעל עין טובה ולב טוב, ומנגד ניתן להבחין באנשים הסובלים מקנאה בכל חלקה טובה ובה במידה הם רגועים ונוחים לבריות.
החזו"א בספרו "אמונה ובטחון" מסביר שלעתים אדם מסכם לעצמו את חשבון נפשו ואומר לעצמו כי בסך הכל מידותיו מתוקנות, אמנם יש לו מידה רעה אחת או שתיים, אך הן בטלות ברוב הטוב. ה'חזון איש' מאיר את הטעות הבסיסית בהסתכלות זו, שהרי להיפך, כל התכונות הטובות הן מתנה הנתונה מהבורא ית', וכל העבודה מתמקדת אך ורק בחלקים הקשים הטעונים שיפור.
המסקנה היא שאי אפשר לומר כולי טוב ומה שלא טוב – בטל בטוב, משום שהעבודה הנדרשת מן האדם היא דווקא בנקודות החלשות, הקשות, אלו בדיוק הנקודות העיקריות.
לטוב ולמוטב
אמרה נאה בעניין מובאת ממרן הגר"ח מוואלוז'ין זצוק"ל, על הפסוק "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", על האדם להתעלות כל העת – לא רק כדי להתעלות, אלא הסיבה היא "למען סור משאול מטה", אם לא יתעלה – יידרדר לשאול תחתית. יש לזכור את הקביעה החסידית שאצל יהודי אין מצב שאינו עושה מצוות וגם לא עבירות, אלא ברי הוא שרגע שאינו מוקדש למצוות – בהכרח שהוא מתמלא עבירות, ואם הבור ריק אין בו מים – מיד נחשים ועקרבים יש בו.
ברוח זו ניתן לפרש את דברי חז"ל שישראל נמשלו ללבנה. הלבנה אינה נראית אף פעם במצב של עמידה, אלא תמיד היא גדלה או קטנה. כך היהודי או שהוא מתגדל ומתעלה עוד ועוד, אם לאו מיד ח"ו הוא יורד.
אי אפשר להתייחס לעניין של עבודת המידות כאל תוספת אפשרית ולא מחייבת, שהיא טובה ומועילה במקרים מסוימים למעוניינים בה. האדם, כל אדם, חייב להיות תמיד במצב של עבודה והתעלות, שאם לא כן חלילה יתדרדר. זה המקור לאמרה הסלונימאית "א טאג וואס מברעכט זיך נישט, איז קיין טאג נישט", כלומר יום שלא שברת בו את רצונך אינו יום, שכן יום ללא עליה הוא יום של ירידה והידרדרות, ויום כזה אינו ראוי להיחשב כיום מאיר אלא כחושך ואפילה.
מי שמעונין לעשות את המוטל עליו בעוה"ז ויודע שהעבודה היא להשליט את הרוח על החומר, צריך לבדוק בכנות מה ניצב אצלו בראש. האם הרצונות הגשמיים והתשוקות לכל מיני בוקי סריקי הם המובילים או שהחלק השולט הוא הנשמה, החלק אלוק-ה ממעל, השואף לרוחניות ולהתעלות. אם הרע הוא ח"ו השולט, יש להתחיל לסרב לרצונות הגשמיים, לשבור את הטבע והתאווה וממילא יגבר כוח הטוב, עד שניתן יהיה לחוש שהשאיפה העיקרית היא לטוב. אכן עבודה, ועבודה קשה, אך זוהי עבודת האדם בעולמו, לא עליך המלאכה לגמור, אך אין אתה רשאי להיבטל ולהיפטר ממנה.
וזהו העניין של חיים עם מסירות נפש לקב"ה.
