מאמר זה מוקדש בהערכה ואהבה לאלפי בחורי החמד לרגל הזמן חדש
מאמר זה מוקדש בהערכה ואהבה לאלפי בחורי החמד לרגל הזמן חדש. לחלקם ההתחלה מיוחדת בישיבה חדשה, חלקם אצל ר"מ חדש, המעבר לא קל לאף אחד, חז"ל כבר קבעו: כל התחלות קשות. ניגע בנושא המטריד כמעט כל בחור. והעיקר שיהיה לכולנו זמן מוצלח מלא התעלות ושטייגען…
***
נתחיל בתיאור מוכר:
שאול עדיין אינו בטוח באיזו ישיבה גדולה הוא ילמד בשנה הבאה, הוא עדיין אינו יודע מי יהיה הר"מ ומי יהיה המשגיח, אך בדבר אחד הוא בטוח: מה יאמרו לו בשיחה הראשונה, ומה יחזרו ויאמרו לו במשך השנה וכל שנה: זו השנה! השנה הקובעת, השנה המכריעה.
שאול כבר מורגל לשמוע את הפזמון החוזר הזה. בכל שנה טוענים באזניו שוב ושוב שזו השנה הבונה, הקריטית והמכריעה. בכיתה ח' ובמכינה לישיבה, ביאר המחנך בטוב טעם כמה קובעת השנה הזו, שנת ההכנה, שלפיה יישק כל ההמשך. בשיעור א' בישיבה כמובן נטען שזו השנה הראשונה, שנת הראשית והנחת היסודות שעליה נבנה כל הבנין, והכל הולך אחר הראש ולפי היסודות. בשיעור ב' הפתיע המשגיח בטענה שדווקא זו היא השנה, משום שבחור שנפרד מהרגלי הילדות והשיל את כל ענייני הקטנות והקטנוניות, רק הוא יכול כעת, ודווקא כעת, לגדול באמת. בשיעור ג' הסביר הצוות שזו השנה הקובעת. כבוגרים של הישיבה צריך לנצל, להשקיע ולהתקדם. לפי הניסיון בעבר ניתן לשער שאף בעתיד, בכל שנה ושנה יטענו מחדש שעלינו להתחזק במיוחד, בכל פעם – אך הפעם הזאת. בכל שנה מחדש יעמוד המשגיח או הר"מ החדש ויוכיח באותות ובמופתים שזה הזמן, וזו השנה.
ושאול שואל ושואל: מה באמת קובע? ואיזה גיל הוא אכן הגיל הקריטי באופן לא רגיל. אם הוא ידע באמת מהי השנה הקובעת, המכרעת והמהותית – ישקיע בה ודווקא בה את כל כובד משקלו, כדי להשיג תוצאה משמעותית. אך כשהוא שומע שוב ושוב שדווקא השיעור הזה הוא המכריע והחשוב, שאול נשאר בספק וממשיך כהרגלו.
רופא מומחה שיישאל מה האיבר החיוני וההכרחי ביותר, יענה ככל הנראה בהתאם לתחום עיסוקו והתמחותו: הלב, המוח, הריאות, הכבד או הכליות ועוד ועוד. מהי האמת ומהו האיבר ההכרחי לקיום הגוף ולחייו של האדם?
ברור שאדם שיש לו רמ"ז איברים בריאים ותקינים, אך ליבו חדל מפעום, אינו מסוגל לחיות, וכך מי שליבו וכל גופו בריאים ושלמים, אך ריאותיו במצב של אי-ספיקה, אין חייו חיים. כל איבר חיוני לתפקידו הבלעדי, ורק כשכל האיברים בריאים ומתפקדים בהרמוניה, הרי הם משלימים זה את זה לצורך חייו ותפקודו של האדם. הלב אינו מסוגל בשום פנים ואופן למלא את מקום הכליות, והכליות לא תוכלנה לגמול לו במילוי תפקידו של הלב. רק כשכל הרמ"ח והשס"ה מושלמים – יתכנו חיים אנושיים ומתפקדים.
המחנך המשפיע ביותר
– "את הר"מ הזה חבל להפסיד, הוא נותן את כל הכיוון בלימוד!"
– "השיחה הזו של המשגיח היא היסוד ליראת שמים בחיים והיא המפתח. אסור להחמיץ אותה בשום פנים ואופן! כדאי לך לקבל ולנצל!"
– "מי ששמע את השיחה הזו, אינו אותו אדם שלפניה. זהו המפתח להבין את כל המתרחש בנפש האדם, בלי השיחה הזו – אי אפשר להבין ולהכיר דבר!"
פעמים רבות נשמעות בעולם הישיבות אמירות מסוג זה, והשומע נותר נבוך ומבולבל – מהו באמת המפתח ומהי הדרך האחת שאין בלתה? מיהו המשגיח או הר"מ המשפיע ביותר והמעצב את האישיות והלימוד באופן בלעדי?
התשובה לכל השאלות היא שהתוצאה הסופית היא סיכום של גורמים שונים, חשובים ביותר, העומדים כל אחד בפני עצמו. האדם, השנה והנפש מורכבים מאינספור קומות מבחינות שונות ומגוונות, והאדם השלם מורכב מהמכלול.
לכל אדם מטבע ברייתו יש צדדים שהוא מתאפיין ובולט בהם. יש נושאים שהוא חזק יותר, יש זמנים שיש לו יותר רגש וקשר נפשי אליהם, יש מידות שהוא מעובד בהן ביותר. כל אדם משפיע על זולתו ועל תלמידיו בעיקר בנקודות החוזק שלו.
בחור שרוצה להשיג כיוון בלימוד, צריך להכיר שהלימוד הוא ענין המורכב מפרטים רבים. עליו ללמוד ולקנות זאת ממלמדים רבים. בשנה האחת ילמד אצל ר"מ המיוחד ביכולת של הבנת הנקרא, כלומר בהטעמת דברי הגמרא בבהירות, מה ההבדל בין קושיא לפירכא, בין ברייתא למשנה ובין גופא לאמר מר. אצלו יוכל לקנות את הבנת הגמרא בדיוק ובפירוש כל מילה ומילה.
הר"מ השני מיוחד ביכולת ניתוח חזקה, מלמד הוא לנתח מהלך כל סוגיה, מה היו הצדדים בהווא אמינא, ובמה נשתנה הרישא מהסיפא, מה ההבדל בין שני תירוצי התוספות, ומדוע הקשו כאן כך, ובמקום אחר בצורה אחרת.
המג"ש השלישי ילמד איך לומדים רש"י וכיצד מדייקים בכל מילה, והרביעי ילמד את הדרך לחידוש: איך מחדשים כראוי, איזה חידוש הוא נכון, ואיזה – רחוק מהאמת. הר"מ החמישי ילמד את מלאכת החזרה, כיצד יש לסדר את החזרה באופן שלימודו יהיה כמונח בקופסא. רק השילוב של כל השיטות והכלים – מקנה את דרך הלימוד האמיתית להמשך החיים.
שפע של השפעה
כך הם פני הדברים גם בחלק של עבודת ד'. יש משפיע שעבודת התפילה היא עבודת חייו. התפילה בוערת בעצמותיו, וכשהוא מדבר בענין התפילה הדברים יוצאים כל כך מעומק הלב עד שהם נכנסים אל הלב פנימה, ומשאירים רושם. משגיח אחר מלא כולו ברגש לשבת קודש, וכל שיחה שלו בענין וכל הנהגה שלו בזה הזמן – הריהו כולו רעוא דרעוין, ואין ספק שהדברים נחרטים ומשפיעים. האחר ידוע ביראת החטא שבו ומקנה יראת שמים אמיתית לבחורים, וזולתו מיוחד בשמירת הלשון הקפדנית שלו, וזהירותו הרבה מקרינה, משפיעה ומחייבת בענין.
כל אחד משפיע מפנימיותו, וכל מי שנותן – נותן מה שבו, ולכן בחור שמעונין לבנות את אישיותו וצריך להתקדם בכל השטחים, הריהו חייב ללמוד אצל מגידי שיעורים רבים ולשמוע ולקבל ממשפיעים שונים. רק כך יוכל להתעשר במגוון התחומים ולספוג לנפשו השפעות בעניינים השונים. מי שמקבל מרב אחד בלבד, יתכן שבאמת יושפע ויפנים את אותם דברים שמיוחדים אצל הרב הזה, אך יפסיד דברים טובים רבים שיכול היה לקנות מאחרים.
כשבחור מסכם את ימי הבחרות שלו, בעמדו לפני השלב הבא בחייו, ובודק מי הם המחנכים שהשפיעו עליו ועיצבו את אישיותו, יופתע לגלות כי הנהגה זו – קנה ממשגיח זה, הנהגה אחרת – ממשגיח אחר, הקפדה יתירה בענין מסוים – קיבל מאותו משפיע מסוים, וכן בענין הלימוד השלמות היא תוצאת המורכבות של השפעות מג"שים ור"מים. ברור שיש לכל אחד ר"מ או משפיע שמהם קנה הרבה, והם היוו לו מודל לחיקוי, אולם וודאי שקומתו הרוחנית השלמה עוצבה על ידי רבים, וכל אחד תרם את חלקו הוא.
השילוב המושלם
אין יום מסוים, חודש מיוחד או שנה שרק בהם מתרחש שינוי, השינוי מתרחש בכל רגע נתון בכל יום כל החיים. בכל יום מתבגרים, ואם מנצלים אותו כראוי – נבנים בו כראוי. בכל תקופה בשל חלק אחר באישיות האדם, לכן חשוב כל העת לנצל, לעלות ולהתעלות.
האדם השלם נוצר מגיבוש כל החלקים וההשפעות במהלך השנים. כמו הגוף הגשמי שפועל כראוי רק כשכל איבריו של האדם חיים ופעילים וכולם חיוניים לבריאות האדם, וכמו הנפש שצריכה להיות מתוקנת בכל המידות הטובות ומרוחקת מכל מידה רעה, כשם שכל חג משפיע השפעות טובות המיוחדות לו וכל מחנך מעניק משלו, כך הוא הדבר בענין הגיל המשמעותי והזמן החשוב והחיוני.
ימי הנעורים הם ימים של הנחת יסודות ובנין קומתו הרוחנית של האדם. בעל ה"ישמח משה" כתב לבנו במכתב הידוע שבימי הבחרות כל שעה נחשבת לשנה. ברור שכדאי לנצל כל יום וכל תקופה ולא לחכות לאותו זמן מיוחד וקובע ורק בו להשקיע.
מי שמנצל כראוי את רגעיו, שעותיו ושנותיו, יכול להביט לאחור בסיפוק בסיומם של ימי הבחרות ולראות כמה התקדם ונבנה בכל שלב ושלב. לכן המליצו לנו חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה, אשנה, שמא לא תפנה".
