בפרשת השבוע אנחנו לומדים על פרשת המרגלים ורואים תופעה מעניינת: שנים עשר מרגלים יוצאים לרגל את ארץ ישראל, רובם חוזרים ובוכים על הטרגדיה הנוראה שהקב"ה רוצה להביא עליהם, להכניסם לארץ 'אוכלת יושביה', ארץ עם פירות משונים ועם משונה, הם גם מדווחים שכל מקום שהגיעו הם רואים רק הלוויות, בקיצור, הכניסה לארץ ישראל מוגדרת כאסון לאומי!
לעומת זאת, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, טוענים בקול: 'טובה הארץ מאד מאד'…
אז מה קורה כאן, מה האמת?!
***
התשובה ברורה: תלוי מה רוצים לראות. אותו פרי ענק יכול להיות תופעה מדהימה ומיוחדת, פרי אחד שמספיק לכל המשפחה, ובאותה מידה יכול להיות פרי משונה מעם משונה. תלוי על מה ואיך ממקדים את המבט.
המציאות שבכל מקום מתקיימות הלוויות יכולה להיתפס כארץ שכולם מתים ויכולים לראות כאן השגחה מיוחדת שיהיו עסוקים באבל ולא ישימו לב למרגלים, כפי שחז"ל מגלים לנו.
אנו עדים לתופעה זו בכל מקום ובכל זמן, תמיד נראה אנשים אופטימיים ואנשים פסימיים, אנשים רואי שחורות לעומת אנשים הרואים הכול בוורוד.
נשים לב שלא תמיד הפסימיים הם אנשים הסובלים יותר. נראה אנשים שלא חסר להם כלום ובכל זאת הם מסתובבים עם פרצוף של מלפפון חמוץ כאילו עשו להם משהו וכל העולם נגדם, הם כל החיים בוכים ומתלוננים,
לעומת זאת נראה אנשים שאתה פשוט עומד ומשתומם איך ועם מה הם בדיוק שמחים?! אנשים שכל חייהם מסכת אחת של התמודדויות ובכל זאת הם מלאים שמחה והודיה, כך שלא נסיבות החיים הן אלו הגורמות לנו להיות שמחים או עצובים, אלא דווקא המיקוד הוא זה שקובע.
שמעתי פתגם חכם: אופטימי זה אחד הרואה בכל קושי הזדמנות, פסימי זה אחד שבכל הזדמנות רואה קושי…
***
רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל, המגיד הנודע, היה סמל של שמחה, למרות חייו שהיו מלאים בסבל. כשנשאל על סודו השיב: העולם אומר שיש אלו הרואים את חצי הכוס הריקה ויש שתמיד ישימו לב לחצי הכוס המלאה. אני, אמר ר' יענק'לה, נמוך קומה, אני רואה רק את חצי הכוס המלאה…
זהו עניין של הרגל הנהפך לטבע, אנשים שחיו באווירה ביקורתית ותמיד שמעו מה לא בסדר ומה חייבים לשפר, מה ממש בגדר חוצפה, פיתחו מסננים בהם כל הטוב נפלט החוצה ומה שנשאר אלו רק הקשיים, הבעיות והעוולות, לעומת אנשים שחיו באווירה שמחה ומפרגנת, למדו לקלוט רק את הטוב, ואילו הרע, אף אם הוא קיים, הוא משהו שולי לחלוטין.
