ישנתי לי, חלמתי לי ופתאום צלצול: "התינוקת שלך רוצה אותך".
קמתי, התלבשתי, הזדרזתי, באתי לתינוקיה.
רואה שם הרבה עריסות קטנות, נולדות, ישנות או בוכות, שקטות או סוערות, על הבטן או על הגב, במרכז או באגב ומחפשת.
את שלי, ורק את שלי. מחפשת בהשגחה פרטית ומיוחדת את העריסה האחת, המייחלת, המחכה, המצפה לי ודווקא לי.
וזה לא יאומן, זה ממש מעשה אומן, התינוקת שלי, כשרק התקרבתי, עוד לא באתי, עוד לא נגעתי, עוד לא האכלתי, שומעת, מרגישה, מריחה את בואי.
אני באה, מהר מהר, מרחמת, מתקרבת, ממהרת לתת לך את שלך.
ולמה? למה רחמי גואים עליך? למה ליבי הומה לליבך? כי את שלי.
ואת מייחלת לי, מחכה לי, מצפה לי, נותנת בי אמון ואמונה והכל. הא?
נכון, תינוקת שלי? ילדה נסיכה? את חיכית לי ואיך אאכזבך? את בוכה לי ואיך לא אתן לך?
זה העונג, זה הטוב, זה הרצון השלם לתת לך את שלך, לדאוג לך, לאהוב אותך כשאת כל כולך, תמה ברה ונקיה, רוצה ומאמינה.
ואת מספרת לי, ילדה שלי, עריסה אחת ויחידה מתוך הרבה עריסות יחידות שבתינוקיה הקסומה, את שרה לי את שיר האמונה.
את אומרת לי שאם אני אצפה לו, אבקש ממנו, אייחל לו, ורק אליו.
ארגיש איך הוא מחפש אותי בין כולם בהשגחה פרטית, אישית, דווקא אותי – בתו, ילדתו, ברואתו, יצירתו, אחוש בתום טהור כזה, כמו שלך, את – אין עוד מלבדו, הוא יתן לי, הוא יהמה אלי, הוא ימהר להשפיע עלי שפע וכל טוב, שפע אלוקי ואין כמותו.
ואז את מתרפקת עלי, נכון? את שבעה, מרוצה, ננוחה, פניך המלאכיות, הריח המענג שלך, כל כולך אומרים ומשבחים: טוב לי, אני מרוצה.
ואת לוחשת לי, ככה בלי במילים, בתום, בטוהר, בתואר פנייך:
את תתרפקי, כדאי לך, תתרפקי עליו, על אבא שיש בו ויש לו את ההענקה האבהית והנתינה האמהית והדאגה ההורית, תתרפקי עליו, תאהבי אותו, תחושי אותו ותאמיני רק בו, "כגמול עלי אמו".
קיבלתי בת שלי, האמנתי וחשתי, כי אין טוב ומתוק יותר.
*סודית
כשאני עוד אחת- זהו קשר כללי
(מקסימום – עם אדוני)
כשאני יחידה שלך – זהו קשר אבהי
(אהוב ונאהב וחינני)
כשאני אחת בין כולם – זה סתם
כשאני אחת שלך – זהו עולם
