עברנו כמה ימי הסתגלות, תינוקת שלי, נסיכה שלי.
נזכרנו, הוהו נזכרנו, אני ואת ואפילו אבא שלך, איך זה לקום אלייך בלילות ואיך זה לשון עם עיניים סגורות ולב ער וקשוב (היא בוכה? רעבה או רק להוציא אויר? מגהקת, רגע, אולי מצוננת? הא, רק רוצה נדנוד קל…).
לקום, להאכיל, להרגיע, לנשק, לחבק, להתרגע, לשון, לחלום, לחלום שישנים, לנסות לנדנד אולי בכל זאת תירגע, לקום וחוזר חלילה!
ועל כל זאת, אנו מודים ומהללים ומשבחים את השם שבמרומים, שאותך ברא ויצר ושמר ונתן ולנו נתן התפקיד והכח לגדל ולשמר ולשמח!
וגם כשעייפים ורק על דבר אחד חולמים (השינה…), מודים ומהללים ולא גומרים… אין אנו מספיקים להודות ולהלל לשמך הגדול!
איזה יופי וטוב ושמח לקום ולטפל ולהרגיע תינוקת נסיכית שכמותך!
וגם כשאת בוכה, וה'נסיכות' טיפונת הסתתרה, מי אנו שנתעלם ממנה?
אדרבה, נראה אותה בתוך הבכי, בתוך הדיבור של הנשמה, נערוג אליה וממנה אליה נתקרב ונשתבח!
*סודית
לקום ולהודות – לך
לראות את הטוב – שלך
לזכור – ולא לשכוח
להתקרב – לשבח
וגם – להשתבח
