"אלה מסעי בני ישראל". מאמר זה לפרשת מסעי נכתב ברגעי הסיום של מסע בפולין.
כותב שורות אלה ערך מסע מעין זה פעמים רבות מאד. אך בכל פעם מתעורר הרגש העמום בימים רגילים ומפכה מחדש.
אחד הדברים החשובים במקומות הנוראיים האלה, היא הדממה. את קול הדממה אנו מבקשים. הקבוצות שלנו מבינות רעיון נעלה זה וצועדות בדממה, אך מסביב יהום הסער…
אכן, כשמגיעים למחנה כמו טרבלינקה או סוביבור או מיידנק, יש סיכוי רב שנהיה שם לבד ואיש לא יקרע את הדממה במלמולי דיבורים או אף ברקיעת צעדים על גבי החצץ או הדשא. ואולם, דווקא במקום הטבח הנורא, במקום המזבח הגדול, במחנות אושוויץ וברקנאו נמצאים אנו בדרך כלל כשסביבינו רוחשות קבוצות רבות ואנשים רבים עוד יותר, ומלהגים בשבעים לשון ומפרים את קול הדממה.
במסע זה, היינו באושוויץ לבדינו! הקורונה שהבריחה את התיירים היא שעשתה זאת. ההרגשה הייתה מעין יום כיפור בשעת נעילה.
***
מדוע כה חשובה הדממה? נאמר: "מי כמוך באלים ד'", ודרשו חז"ל "מי כמוך באילמים". ואמר הרב הוטנר: כשהרב מלמד את רעיונותיו, התלמידים הוותיקים המכירים את דרך החשיבה של הרב, מבינים יותר, מבינים הם דבר מתוך דבר, ערים הם למה שלא נאמר ולא רק למה שנאמר, ואולם, הרב עצמו חושב רעיונות עמוקים לאין שיעור יותר כשהוא חושב לעצמו, ואם יש תלמיד שמצליח להקשיב למה שהרב חושב בדממה ולא רק למה שאומר לתלמידיו, ודאי השגותיו תהינה גבוהות הרבה יותר.
הקב"ה מדבר. מדבר הוא באמצעות הטבע היומיומי, כמו שהוא מדבר בזמן הניסים. כל באי עולם וכל הבריות וכל הנבראים הם אמצעים להעביר את דבר הבורא למי שמוכן לשמוע ולמי שמסוגל להקשיב. קול ד' בכח קול ד' בהדר. אבל הקול הנשמע בקול דממה דקה הוא הקול הנעלה ביותר שבני אדם מסוגלים לשמוע.
כמובן שהדברים נאמרים בטעם העליון ומכוונים לעולמות נשגבים. אבל גם במשל יש מעין הנמשל וגם דממה רגילה כאן בעולמנו, כשהיא מהדהדת במקומות נוראי ההוד ההם, יש לה צליל עמוק ומיוחד. וכן, מאפשרת היא להקשיב לשמץ מקולות "שמע ישראל" שנשמעו פעמים כה רבות במחוזות ההם.
קריאות "שמע ישראל" שנשמעו פעם אחר פעם מפי הקרבנות (כפי שמעידים אסירים שעבדו בסמוך למקומות ההשמדה עצמם ושרדו, דוגמת פיליפ מילר) אין מקורן באותו "שמע ישראל" שאמרו שבטי ק-ה על יד מיטת ישראל אביהם בשעת יציאת נשמתו. אמירה זו חוזרת ונאמרת כל אימת שנשמת יהודי יהיה מי שיהיה חוזרת למקורה. "שמע ישראל" בשעת מיתה על ידי הנכרים מקורה ב"שמע ישראל" שאמר רבי עקיבא עת סרקו הרומאים את בשרו במסרקות של ברזל ויצאת נשמתו באחד.
***
אמר רבינו צדוק הכהן: בן עזאי, תלמידו של רבי עקיבא ואחד מהארבעה שנכנסו לפרדס, הציץ ל"פרדס" ומת, ויצאה בת קול ואמרה: "יקר בעיני ד' המוותה לחסידיו", כמו נדב ואביהו שהשתוקקו להתקרב אל ד' ולא עצרו בעצמם גם כשהתקרבו למקום ממנו לא יכלו לחזור כי נשמתם נשאבה אל האור, כך גם נשמת בן עזאי נשאבה אל האור האלוקי הגדול.
רבי עקיבא, חשקה נפשו גם הוא במיתה כמיתת בן עזאי ונדב ואביהו, אך ידע שיש לו תפקידים למלא כאן בעולם הזה, ואין לו רשות להתעלם מהם ולעלות בסערה השמימה ולכן "קשר נשמתו בשלשלאות של ברזל" לרוחו ונשמתו וחזר וירד אל העולם הגשמי להמשיך למלא את תפקידיו.
זהו שאמרו בני ישראל בעיצומו של מעמד הר סיני, למשה רבינו: "אם יוספים אנו לשמוע את קול ד' עוד ומתנו", וזה נאמר אחרי שאמרו "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי". והלוא סתירה היא? אם ראו שאדם לא חייב למות בראותו אור פני ד' ובדברו עמו, מדוע חששו שימותו? אלא שהיה זה ניסיון גדול כי גם הם השתוקקו להישאר עם האור אלא שידעו שאין הדבר נכון, אזרו אפוא את כוחותיהם וירדו למטה, אך חששו שפעם נוספת לא יעמוד להם כוחם לחזור.
כשסרקו הרומאים את בשרו של רבי עקיבא וראה רבי עקיבא כי עומד הוא למות, אמר כי מעתה פטור הוא מלהמשיך להחזיק את נשמתו בגופו על ידי אותן "שלשלאות של ברזל" והרפה ויצאת נשמתו ב"אחד" ולא הרומאים הרשעים הרגוהו.
אותו "שמע ישראל" חוזר מאז ונאמר מתחת כל עמודי התליה, מעל כל מוקדי השריפה ומתוך תאי הגזים ומהווה גם הכרזת אמונה ואהבה, מבטא הוא את ההשתוקקות של הרעיה להתאחד עם דודה. וגם התרסה בפני השטן ושליחיו שלא הוא ולא אף אחד מעושי דברו יכולים לנתק את נשמת היהודי בפרט ואת היהודי בכלל מאלוקיו.
בחלל המקום בו נמצאים שרידי הקרומטוריומים ביום בו מעטים המסיירים, נשמעת הדממה ויש צורך רק לכוון את הלב ולעצום את העיניים כדי להאזין לצלילי קולות ה"שמע ישראל" הנצחיים שהדהדו פיסית בחלל המקום פעם אחר פעם במשך זמן ארוך, וממשיכים להדהד באמצעות קול הדממה האמור. יש צורך רק לכוון את הלב ולחוש בשמץ מנהו.
אלה מסעי בני ישראל…
