במקומות רבים קושרת התורה את השפע לקיום מצוות ואומרת שהשפע הוא תוצאה של קיום המצוות כראוי וכן להפך, חלילה. ככתוב, "אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי גשמכם בעתם", ולעומת זאת "פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים, וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר". וכן "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמכם בעתם וכו'" "ואם לא תשמעו לי" – סדרה של קללות.
ואולם, מאידך, חייב להיות הסתר פנים ברמה זו או אחרת. כי אם השפע יגיע באופן עקבי סמוך ונראה לקיום המצוות, והקללות תתממשנה מיד עם מעשי העבירות, ולא עוד, אלא שיראו את ה"מידה כנגד מידה" שהיא אבן היסוד במשפטי ד', תצטמצם הבחירה. והרי אפשרות הבחירה היא אחת מאבני היסוד של קיום העולמות בצורתם כפי שנבראו.
ואכן, לא תמיד יכולים אנו להבחין בקשר בין קיום מצוות לשכר, וביצוע עברות לעונש. מה שמעורר שאלות אצל המפקפקים ומאפשר בחירה.
***
רמח"ל שואל במסילת ישרים, מצד אחד נאמר, "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו", וכבר נאמר ש"על כל מעשה האדם האלוקים יביא במשפט", כלומר, לא מוחקים סעיפי אישום! ואם כך, מה מקומה של מידת הרחמים? ואם מידת הרחמים היא הפועלת, איך זה מסתדר עם הנאמר שהקב"ה אינו מוותר?
אומר רמח"ל שיש שלש דרכים להסביר שאין סתירה בין שתי ההנהגות האמורות, בין הדין המדוקדק מצד אחד, ומידת הרחמים מצד שני. ואחת מהן שהקב"ה מאריך אפו ואינו ממהר להעניש, ובינתיים מרוויח החוטא זמן, ויכול להספיק לחזור בתשובה. ואם לא חזר, יקבל את עונשו במלואו ואין ויתורים.
וקשה, וכי הארכת האף אינה ויתור? הרי אדם המקדש אשה ואומר לה "התקדשי לי בכך שאדחה תאריך גביה של חוב שאת חייבת לי", מקודשת, כי הארכת זמן הפירעון שווה כסף. ואדם מוכן לשלם למתווך שישכנע את בעל חובו שיאריך לו את זמן הפירעון. אשר על כן, מדוע הארכת זמן הפירעון ודחיית העונש על ידי הקב"ה אינה נחשבת לוויתור?
תשובה אחת: ניתן לומר שכיון שהקב"ה הוא מעבר לזמן, הרי מבחינתו אין כל ויתור ורק החוטא המקבל ארכה, כמי שחי בתוך משעולי הזמן מקבל הזדמנות לתקן.
ננסה לתת תשובה נוספת.
אכן, כשמאריכים אף, החוטא אמנם מרוויח זמן – את דחיית זמן הפירעון, אך מאידך עצם דחיית העונש, והעובדה שאין העונש מגיע מיד סמוך ונראה לחטא, גורמת להתגברות הסתר הפנים, כי אם העונש היה מגיע סמוך ונראה לחטא כולם היו רואים כי מדובר ב"מידה כנגד מידה" והיה מתגלה כבוד ד'. כשנדחה העונש, לא תמיד יקשרו בין העונש לחטא. וכשהסתר הפנים מתגבר הרע מתגבר והכפירה מתחזקת וממילא הרווח שמרוויח החוטא מהארכת הזמן "מתאזן" על ידי ההפסד שנוצר עם התגברות הסתר הפנים.
***
התורה אומרת "אם בחוקותי תלכו.. ונתתי גשמכם בעתם… ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" וכו', ורש"י אומר: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". מדוע דווקא עמל התורה ולא כלל המצוות?
יתכן לומר כדלהלן: ביחס לכלל המצוות פועל הכלל של הסתר פנים ואף כי נכון הדבר שקיום מצוות ושמירת התורה מביאים ברכות מכל הסוגים וההפך – קללות. אך, כאמור לעיל, כדי לשמור על הבחירה הסתר הפנים מונע מאתנו לראות את הקשר בין סיבה לתוצאה. לעומת זאת לימוד תורה גורר את הברכה בצורה גלויה יחסית והסתר הפנים פועל כאן פחות וכן להפך, היעדר לימוד תורה גורם לאסונות בצורה הנראית יחסית לעין.
ומדוע כך הם פני הדברים?
כי לימוד תורה מחזיק את העולמות כדברי רבי חיים מוולאז'ין: "ריבוי אורם (של העולמות) או מיעוטו, הכל לפי ריבוי עסקנו בה או מיעוטו חס ושלום" (נפש החיים שער ד' י"א). כשמדברים על לימוד תורה והשפע היורד לעולם בעטיו, לא מדברים על שכר ועונש גרידא, כאן מדברים על עצם נשמת העולם. זו המקיימת אותו.
כשמדובר על שכר ועונש, אפשר לדחות את הוצאתם לפועל. ואולם כשמדובר על נשמת העולם עצמה אין כל אפשרות לדחות. ולכן השכר והעונש ממהרים לבא. השכר הוא קיום העולם הפיסי וריבוי אורו והעונש – מיעוט האור או חלילה חרבן מוחלט.
בימי בין הזמנים השטן מרקד בכל מקום ורבות הסכנות, והמכות הניחתות קשות הן עד מאד. ממש בבחינת "עוד זה מדבר וזה בא", רח"ל. יש כאן גילוי נורא בתוך ההסתר. ובעידן זה בו פוערים כל מיני שוטים את פיהם נגד לומדי התורה רואים בעליל את משמעות הצמצום בסדרי הלימוד.
לא בכדי זועקים גדולי התורה להקפיד בסדרי הלימוד גם בימי בין הזמנים, לא מדובר כאן במותרות, מדובר בצרכי הנפש ממש, מדובר בקיום העולם.
