שלשה פיות נבראו בע"ש בין השמשות, פי הארץ פי האתון ופי הבאר. ככל מה שנברא בעת הזאת, שלשת הפיות האלה הם יציקה מחוברת בין קודש לחול, בין עליונים לתחתונים.
פה משמעותו שער בין פנים לחוץ. לכן בחלל האות פ' חייבת להיות ניבטת האות ב'. ב' מבטאת פנימיות (בית – מקום מלא פנימיות. ב: בתוך – בפנימיותו של דבר או של מקום). פה משמעותו פתח לפנימיות.
פי הבאר – "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם", הלוא הם חכמי התורה, והבאר היא המעיין הנובע חידושי תורה שבעל פה, שהם יציקה של שכל אלוקי בשכל האנושי = פתח לפנימיות.
פי הארץ מקום בו נבלעו גוף ונשמה ומשם זועקים כי משה אמת ותורתו אמת. אין לך חיבור בין קודש לחול, בין עליונים ותחתונים, יותר ממה שממעבה האדמה מאשרים את מה שהתרחש על פסגת הר סיני.
פי האתון המסלול המיוחד לחיבור בין פנימיות לחיצוניות שנוצר עבור נבואת בלעם.
בלעם ידע לכוון את הרגע בו הקב"ה זועם והוא זועם בכל יום רגע כמימריה שנאמר "ק-ל זועם בכל יום" ודי ברגע כזה לכלות חלילה את עם ישראל. משנמנע מבלעם להוציא זממו מהכל אל הפועל, נאלץ לומר את ששמו בפיו ונבואותיו עברו דרך מה שמכונה "פי האתון".
עד שלא נפתח פה לאתון לא נאמר שם הוי'ה אצל בלעם. אמנם הוא אמר וחזר ואמר לשלוחי בלק כי הגילוי שמתגלה אליו האלוקים הוא בשם הויה אך היה זה שקר שכך נאמר בפסוקים:
ויבא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך:
ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי…
ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא:
ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם כי מאן ידוד לתתי להלך עמכם…
ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ידוד אלהי לעשות קטנה או גדולה:
ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יסף ידוד דבר עמי:
(כ) ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה:
הדגשנו להראות כיצד בלעם תמיד אומר שד' נגלה אליו ומשתמש בשם הוי'ה ובאמת מתגלה אליו "אלוקים" ואולי הכוונה למה שאומר הזוהר גבי אבימלך מלך פלשתים שכשנגלה אליו האלוקים עת לקח את שרה היה זה שרו שנגלה אליו.
רק אחרי שנפתח "פי האתון" החל בלעם לנבא באמת ודבר ד' בפיו היה אמת ונבואותיו נכללו בתורה וחלקן נלקחו גם לתפילה ואפילו לתפילות הנשגבות של הימים הנוראים.
כי לא רק דברי האתון המתלוננת על הכאתה היו ביטוי ל"פי האתון" כל נבואת בלעם בהתייחס לנבואה ממש ולא לדבר השר שלו, או לכוחותיו הידועים לכוון את הרגע שהקב"ה כועס, היו על ידי "פי האתון" הפתח המיוחד שנפתח בחומר כדי לחבר עליונים ותחתונים, רוח וחומר.
***
מוצאים אצל נבואות בלעם דיבורים מפליאים המתגשמים כל הזמן כמו "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" וכמו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל" שבו פותחים את תפילת השחר. ויש נבואות שהתקיימו בשעתן כמו "וירם מאגג מלכו" וברש"י – "מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק" ויש פסוקים שנבחרו כאמור לתפילת ימים נוראים כמו "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלוקיו עמו ותרועת מל בו".
כיון שנבואת בלעם היתה על ידי "פי האתון", החיבור בין עליונים ותחתונים נעשה קרוב יותר לעולם החומר ודבריו ממהרים יותר להתגלות כאן בעולם החומר. ולכן היתה הוה אמינא לתקן פסוקים אלה בקריאת שמע! (ברכות י"ב).
אולי זה החסד הגדול עליו מדבר הנביא (מיכה ו' פס' ה'), "עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק ומה ענה אותו בלעם", ואמרו חז"ל שהחסד הגדול שיש לזכרו הוא שכל אותם ימים הקב"ה נמנע מלכעוס למרות שהכלל הוא ש"ק-ל זועם בעל יום" כי בלעם שידע לכוון את הרגע שהקב"ה כועס רצה לקללם ולומר בבוא אותו רגע – "כלם". ומה החסד הגדול? כיון שבלעם מקבל נבואותיו דרך פה שנברא במיוחד עבורו בתוך המציאות החומרית ממילא קרובות נבואותיו/קללותיו להתגשם. וחסד אלוקים היה שלא יכול היה לקלל כי כל אותם ימים לא זעם ד'.
